NEWS

המחקר הייחודי נערך על ידי הדוקטורנטית מאיה שדה, בהנחייתן של פרופ' רחלי דנקנר מהחוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת בבית הספר לבריאות הציבור בפקולטה למדעי הרפואה והבריאות, ופרופ' אלכסנדרה צ'ודנובסקי מביה"ס לסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר. כמו כן השתתפו במחקר ניר פולמן, נירית אגאי וארנונה זיו ממכון גרטנר לחקר האפידמיולוגיה במרכז הרפואי שיבא, אילן לוי מהמשרד להגנת הסביבה, ופרופ' מייקל בראואר מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה. המחקר בוצע בתמיכת הקרן לבריאות וסביבה והקרן הישראלית למדע, ופורסם בכתב העת היוקרתי Epidemiology.

לדברי פרופ' דנקנר: "המחקר הנוכחי התבסס על מאגר נתונים שבנינו במכון גרטנר לפני כ-20 שנה עבור מחקר אחר: 3,128 חולי לב שעברו ניתוח מעקפים בשבעה מרכזיים רפואיים בישראל, מחיפה עד באר שבע, בין השנים 2007-2004. באמצעות נתונים ממשרד הפנים מצאנו ש-1,442 (46%) מהם נפטרו מסיבות מגוונות עד שנת 2021. כעת ביקשנו לבחון עד כמה (אם בכלל) קשורה תוחלת החיים של חולי הלב לאחר הניתוח לכמות הצמחייה הירוקה בסביבת מגוריהם."

מגורים בסביבה ירוקה מעלים במובהק את סיכויי ההישרדות של חולים

לצורך המחקר הצליבו החוקרות בין נתוני כתובת המגורים של חולי הלב לבין נתונים מלווייני לאנדסאט של נאס"א המצלמים את כדור הארץ ומסוגלים לאתר את הצבע הירוק ברזולוציה גבוהה מאוד ובטווח של עד 30X30 מטר מכתובת המגורים – מה שמאפשר זיהוי צמחייה גם בתוך אזורים עירוניים. 

החוקרות מדדו את נוכחות הצבע הירוק ברדיוס עד 300 מטר סביב כתובתו של כל אחד מהחולים, והצליבו נתון זה אל מול מועדי הפטירה או השרידות של החולים, וזאת לאורך 14 שנה ממועד ביצוע ניתוח המעקפים. בהמשך ביצעו החוקרות ניתוח סטטיסטי מפורט של הנתונים, תוך התאמה למגוון רחב של משתנים: גיל, מין, מוצא אתני, מצב סוציואקונומי, הסיבה לאשפוז (ניתוח אלקטיבי, אלקטיבי למחצה, או חירום) מגורים בפריפריה/מרכז, זיהום אוויר ומרחק מגורים מהים התיכון. מהנתונים עולה שכ-90% ממשתתפי המחקר התגוררו באזורים עירוניים, 80% במישור החוף מהמרכז עד חיפה, 15% באזור ירושלים, ו-5% באזור באר שבע. 

"ממצאי המחקר רלוונטיים במיוחד בתקופה הנוכחית בישראל: הם מרמזים כי חשיפה לסביבה ירוקה עשויה להוות גורם מסייע להחלמה מטראומה"  

מספרת הדוקטורנטית מאיה שדה: "חילקנו את כתובות המגורים של החולים לשלוש קבוצות, על פי כמות הצמחייה בסביבתן, ומצאנו קשר סטטיסטי מובהק בין סביבה ירוקה לבין ההישרדות של החולים – כלומר כמה שנים הם חיו לאחר הניתוח. התוצאות העלו כי במהלך 12 השנים שלאחר הניתוח, הסיכון לתמותה של מי שחי בסביבה ירוקה מאוד היה נמוך בממוצע ב-7% לעומת מי שחי בסביבה נטולת ירוק. עוד מצאנו כי הקשר המיטיב מובהק יותר בקרב נשים, שהיוו 23% מהמדגם, והיו מבוגרות יותר בעת הניתוח (בנות 69.5 בממוצע) בהשוואה לגברים (63.8 שנים)." 

החוקרות מסכמות: "במחקר זה בדקנו שרידות של חולי לב כליליים לאחר ניתוח מעקפים, ומצאנו שמגורים בסביבה ירוקה קשורים להישרדות טובה יותר. אנחנו משערים שיש לכך מגוון סיבות: בסביבה ירוקה אנשים נושמים אוויר נקי יותר ועוסקים יותר בפעילות גופנית, האווירה רגועה, ואיכות החיים טובה יותר. יתכן שממצאי המחקר רלוונטיים במיוחד בתקופה הנוכחית בישראל: הם מרמזים כי חשיפה לסביבה ירוקה עשויה להוות גורם מסייע להחלמה מטראומה."
 

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מצאו פתרון לתעלומה היסטורית: מדוע, לאורך מאות אלפי שנים, בתקופה הפרהיסטורית הפלאוליתית, ההומו ארקטוס חזר וביקר פעם אחר פעם באותם אתרי חציבה וסיתות צור? הפתרון התגלה לאחרונה במסגרת מחקר בהובלת ד"ר מאיר פינקל ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אשר פורסם בכתב העת Archaeologies. באופן מפתיע, התשובה טמונה דווקא במסלולי הנדידה של הפילים, אותם בני האדם צדו באמצעות כלי צור שיוצרו באתרי החציבה והסיתות.

^{פרופסור רן ברקאי}

פרופ' רן ברקאי מסביר: "בני אדם קדומים נזקקו לשלושה דברים: מים, אוכל ואבן. את השניים הראשונים – כל יצור חי צריך, ולשלישי האדם נזקק עקב טפרים או ניבים חדים כמו לטורפים אחרים. כדי לצוד ולבתר את בעלי החיים. השאלה היא למה אנחנו מוצאים מחשופי סלע ששימשו להפקת צור שסביבם אלפי כלי אבן, ולצידם מחשופי סלע ובהם צור שלא נוצל לייצור כלי אבן. מחקר של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מזמן, וחלקן חיות עד היום, מלמד שציידים-לקטים רואים חשיבות גדולה למקור של האבן, למחצבה עצמה, ומייחסים לאתר עוצמה וקדושה, ומכאן שגם פולחן דתי. לאתר כזה עולים לרגל ממש, במשך דורות על גבי דורות, ומשאירים מנחות למחשוף הסלע – כל זאת כאשר לצידו מוצאים לעיתים מחשוף סלע אחר, שגם ממנו אפשר להפיק כלי אבן, אבל בו אף אחד לא נגע. אנחנו ביקשנו להבין למה, מה מיוחד באתרים הללו".

כיצד נתיבי הנדידה של הפילים השפיעו על מיקום אתרי החציבה הפרהיסטוריים?

מזה קרוב ל-20 שנה, פרופ' ברקאי ועמיתיו חוקרים אתרי חציבה וסיתות צור בגליל העליון, שם פזורים גושי צור גדולים ונוחים לסיתות במרחק הליכה מהאתרים הפליאוליתיים של עמק החולה – גשר בנות יעקב ומעיין ברוך. אף שצור מופיע בתצורות גיאולוגיות אחרות במקומות רבים אחרים, דווקא באתרים אלו ישנם אלפי מוקדי חציבה וסיתות צור, שעד לפני חצי מיליון שנה, בתקופה הפליאוליתית התחתונה, האדם הקדמון ייצר בהם כלי צור ואף הותיר בהם תשורות לאדמה.

^{ערימות חציבה וסיתות בגליל (צילום: מאיר פינקל)}

לאחר שהחוקרים מאוניברסיטת תל אביב הצליבו את מסד הנתונים של פיזור אתרי החציבה עם מסד הנתונים על נתיבי התנועה של הפילים, התגלה שאתרי החציבה והסיתות של הצור מוקמו במחשופי סלע הקרובים לצירי התנועה של הפילים.

ד"ר פינקל מסביר: "פיל צורך 400 ליטר מים ביום בממוצע, לכן יש לו נתיבי תנועה קבועים. אלה חיות התלויות באספקת מים יום-יומית, ולכן במקורות מים – גדות אגמים, נהרות ונחלים. במקרים רבים אנחנו מוצאים אתרי ציד פילים ב'מעברים הכרחיים' – כאשר ערוץ נחל או נהר עובר במעבר הרים תלול, או כאשר נתיב תנועה לאורך גדת אגם מוגבל למרחב שבין גדת האגם לרכס הרים. בד בבד, בהיעדר אמצעי שימור זמינים ובהינתן כי היו באזור בעלי חיים טורפים, הזמן שעמד לרשות קבוצת ציידים לקטים למצות את הפיל הניצוד לא היה ארוך, ולכן היה צורך להכין מראש ובקרבת מקום כלי חיתוך מתאימים בכמויות גדולות. מסיבה זו אנחנו מוצאים בגליל העליון אתרי חציבה וסיתות במרחק קצר מאתרי ביתור פילים, שיושבים על מסלולי תנועת הפילים".

בשלב הסופי של המחקר, החוקרים השוו את ממצאי המחקר מישראל למספר אתרים מהתקופה הפליאוליתית התחתונה הממוקמים באסיה, באירופה ובאפריקה, בהם גם מתקיים ה"שילוש" בין מים, פילים ובני אדם. הבדיקה נעשתה הן באתרים בהם החיה הניצודה הייתה פיל או ממותה, וגם באתרים מאוחרים יותר, בהם החיה הניצודה הייתה שונה מפיל (היפופוטמים, גמלים וסוסים).

"נראה שהשילוש הקדוש הפליאוליתי נכון באופן אוניברסלי: בכל מקום שהיה בו מים היו בו פילים, ובכל מקום שהיו בו פילים – בני אדם היו צריכים למצוא מחשופי סלע מתאימים ובתוכם יצרו אתרי חציבה וסיתות של כלי אבן כדי לצוד ולבתר אותם", מוסיף פרופ' ברקאי. "זאת הייתה מסורת: במשך מאות אלפי שנים הפילים נדדו באותו מסלול ובני האדם סיתתו אבנים באותו אתר, לא רחוק משם. לבסוף נכחדו הפילים, והעולם השתנה לעד".

המחקר הבינלאומי נערך בהובלת הדוקטורנט שחר חייקין ופרופ' יונתן בלמקר מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Nature Ecology & Evolution.

המחקר החדש חיבר לראשונה בין שני מסדי נתונים גלובליים: מטא-מחקר שנערך בשאלת שינוי בשכיחות אוכלוסיות הדגים עם הזמן, ומטא-מחקר שנערך בשאלת קצב נדידת מינים של דגים לכיוון הקטבים. בסך הכול, לאחר חיבור מסדי הנתונים, נבדקו 2,572 אוכלוסיות דגים מ-146 מינים, רובן מהאוקיינוסים האטלנטי והשקט בהמיספרה הצפונית.

"אנחנו יודעים שבעלי חיים נעים ממקומם בעקבות שינויי האקלים, צפונה, דרומה, למעלה, למטה, כתלות למיקומם ביחס לאזורים הקרירים. בהרים עולים למעלה, בים צוללים למטה, בחצי הכדור הדרומי נודדים דרומה לכיוון אנטרקטיקה ובחצי הצפוני נודדים צפונה לכיוון הקוטב הצפוני. אבל במחקר הנוכחי עניינה אותנו השאלה מה קורה לאותם מינים שנודדים. לא ידענו אם מי שנודד מרוויח כי הוא שורד או נפגע במעבר, ומלכתחילה זז כי הוא רגיש יותר. לצערנו, מצאנו שככל שדגים נודדים יותר לכיוון הקטבים - כך השכיחות שלהם יורדת והם ככל הנראה מתקשים להסתגל למקום החדש", מסביר פרופ' בלמקר.

^{שפתון מהמין Labrus bergylta בקצה התפוצה החם שלו לחופי מזרח האוקיינוס האטלנטי (צילום: שחר חייקין)}

רילוקיישן מסוכן

"במסגרת המחקר איחדנו שני מסדי נתונים גדולים: האחד בדק את מהירות שינויי התפוצה בקרב דגים, והשני בחן שינויי שכיחות של אוכלוסיות דגים מקומיים על פני עשרות שנים. מצאנו כי מינים שמגיבים מהר יותר לשינוי דווקא נמצאים בסכנה גדולה יותר", מסביר שחר חייקין. "בנוסף", הוא אומר, "לכל אוכלוסייה של מין, למשל לברק, יש תפוצה מרחבית מסוימת. חלק מהאוכלוסיות קרובות יותר לצד הקוטבי וחלק קרובות יותר לצד המשווני של תפוצת המין. היה אפשר להניח שהאוכלוסיות הקרובות יותר לשוליים הקוטביים והקרירים של אזור התפוצה ייפגעו פחות כתוצאה משינויי האקלים, אך מצאנו שההפך הוא הנכון: שינויי תפוצה מהירים לכיוון הקטבים בקרב אוכלוסיות מקווי רוחב גבוהים יותר הביאה לירידה מהירה יותר בשכיחות המין בהשוואה לאוכלוסיות משווניות מאותו המין".

לטענת החוקרים, הממצאים החדשים יכולים וצריכים להנחות את מקבלי ההחלטות באשר לניהול טוב יותר של אותם מינים ואוכלוסיות, על ידי בחינה מחודשת של מצב שימורן בראי שינויי האקלים. אוכלוסיות קוטביות של מינים הנעים מהר לכיוון הקטבים זקוקות לניטור צמוד ובחינה של אפשרויות למזעור לחצים המאיימים על שרידותם, לדוגמה הגבלות דיג.

"התרגלנו לחשוב שאם מין נודד, סימן שהוא לא בסכנה. זה לא נכון. מסתבר שדווקא למינים האלה צריך להפנות תשומת לב מיוחדת. בשנה שעברה, פורסם מחקר אחר שלנו שבדק מיני דגים מקומיים פה בחופי הארץ  והעלה ממצאים דומים: מינים שמעמיקים יותר בים בעקבות ההתחממות, מאופיינים בשכיחות אוכלוסייה יורדת. בשלב הבא בכוונתנו לבדוק את הקשר הסיבתי הזה גם במינים אחרים, שאינם דגים", מסכם פרופ' בלמקר.

^{הדוקטורנט שחר חייקין ופרופ' יונתן בלמקר}

מחקר חדש של בית הספר שמוניס לביו-רפואה וחקר הסרטן בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, פיענח את מנגנון קבלת ההחלטות המורכב שמאפשר לנגיף לבחור אם להפוך אלים או להישאר ידידותי לחיידק בו הוא נמצא. באופן מפתיע, מסתבר שהנגיפים נעזרים במערכת שנועדה להגן על החיידק מפניהם. במסגרת המחקר החוקרים מראים כיצד הנגיף רותם לעזרתו את מערכת החיסון של החיידק, זו שמיועדת להילחם בנגיפים כמוהו, במסגרת קבלת החלטות זו.

אל תנשך את המארח!

המחקר נערך בהובלת הדוקטורנטית פולינה גולר, מהמעבדה של פרופ' אביגדור אלדר, בבית הספר שמוניס, ובשיתוף חברי מעבדה נוספים. המחקר פורסם בכתב העת המדעי המוביל Nature Microbiology.

בקטריופאג'ים, או "פאג'ים", הם נגיפים שמתמחים בהתקפה של חיידקים לצורכי התרבות. משמעות השם "בקטריופאג’" היא "אוכל חיידקים" ביוונית עתיקה. אולם למרות שמם התוקפני, פאג’ים רבים יכולים לאמץ מצב פעולה "רגוע", שבו הנגיף נטמע בדנ"א של החיידק ונותר רדום בו. למעשה, במקרים רבים נראה שבמצב פעולה זה, הפאג’ים יכולים אפילו לנהל מערכת יחסים של תועלת הדדית עם החיידק המארח אותם.

לדברי פרופ' אלדר, פאג’ים דווקא נוטים להעדיף להישאר במצב הרדום, שבו החיידק דואג לצרכיהם ועוזר להם להשתכפל בשלווה. כפי שהראו במחקר קודם, הם מחליטים אם להפוך לאלימים בתגובה לשני סוגי מידע - המצב הבריאותי של המארח, ואותות שנקלטים מבחוץ שמעידים על נוכחות פאג'ים אחרים בסביבה.

"פאג’ לא יכול להדביק חיידק שכבר מכיל בתוכו פאג’ אחר מאותו סוג. לכן, במסגרת קבלת ההחלטות הנגיפית, אם פאג’ מזהה שהמארח שלו נפגע אבל קולט גם אותות המעידים על כך שיש פאג’ים אחרים בסביבה, הוא יבחר להישאר אצל המארח הנוכחי, בתקווה שזה יתאושש. אם הוא לא מזהה אות מבחוץ, הפאג’ 'מבין' שייתכן שיש מקום עבורו במארח אחר בסביבה ואז הוא יהפוך לאלים, יהרוג את המארח שלו ויעבור לקורבן הבא".

מירוץ החימוש בין החיידקים לנגיפים עולה שלב

במחקר החדש, אלדר ועמיתיו פענחו את המנגנון שמאפשר לנגיף לקבל את ההחלטות הללו. "גילינו שבתהליך זה, הפאג’ בעצם משתמש במערכת שהחיידק פיתח כדי להילחם בפאג’ים", מספרת הדוקטורנית פולינה גולר. כאשר אין אותות מבחוץ המעידים על נוכחות פאג’ים אחרים בחיידקים סמוכים – הפאג’ מפעיל אסטרטגיה אחת שמנטרלת את מערכת ההגנה החיידקית נגדו. "ואז, כשמערכת ההגנה מנוטרלת, הפאג’ נכנס למצב האלים, משתכפל והורג את המארח שלו", מתארת גולר את ההתרחשויות. "אולם אם הפאג’ קולט שיעור גבוה של אותות מבחוץ, הוא בוחר באסטרטגיה השנייה, ובמקום לנטרל את מערכת ההגנה נגדו, הוא משתמש במתקפה שלה בכדי להכנס למצב השינה שלו בגנום של החיידק, בו המערכת אינו פועלת עליו יותר".

"המחקר חושף רמה חדשה של תחכום במרוץ החימוש בין החיידקים לנגיפים", מוסיף פרופ' אלדר. "עד היום, מרבית המחקר של מערכת החיסון החיידקית התמקד בעיקר בהתמודדות של חיידקים עם פאג’ים אלימים בלבד, והמנגנונים שקשורים לאינטראקציה בין חיידקים ונגיפים במצב הרדום נותרו מוכרים הרבה פחות. "גם לחיידקים יש בעצם אינטרס לשמור את הנגיפים במצב רדום, קודם כל כדי לשרוד, אבל גם כי הגנים של הפאג’ים הרדומים עשויים לתרום לתפקוד של החיידק", הוא אומר.

"הממצאים הללו מעניינים ממגוון סיבות. סיבה אחת היא שיש חיידקים, כמו החיידק שגורם למחלת הכולרה, שהופכים להיות אלימים יותר אם הם מכילים פאג’ים רדומים. בחיידקים אלה, הרעלנים העיקריים שהחיידק מייצר וגורמים לנו נזק למעשה מקודדים בגנום של הפאג’, שמשולב בדנ"א של החיידק", מסביר פרופ' אלדר. "בנוסף, פאג’'ים יכולים לשמש גם ככלים למלחמה בחיידקים ולשם כך חשוב להבין את מנגנוני הפעולה שלהם. לבסוף, אנחנו חוקרים פאג’ים כדי להבין טוב יותר כיצד נגיפים פועלים באופן כללי. גם נגיפים רבים שגורמים למחלות בבני אדם יכולים לעבור בין מצב הפעולה האלים לרדום".