מחקרים

חוקרים מן החוג למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, בהובלת פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב ופרופ' אלי פיסצקי מבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה, פיתחו שיטה חדשנית לקביעת מספר הכותבים באוספי כתובות קדומות שהתגלו בחפירות.

הם יישמו את האלגוריתמים שפיתחו על כתובות שומרון - עשרות כתובות מנהליות קצרות שנחשפו בשומרון בירת ממלכת ישראל, ומצאו כי הן נכתבו על ידי שני בני אדם בלבד. "על פי הממצאים אנחנו מניחים שכל הכתובות נכתבו על ידי שני אנשים, ככל הנראה סופרי או פקידי המלך ירבעם בן יואש שמלך במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס", אומר פרופ' פינקלשטיין.

במחקר השתתפו פרופ' אלי טורקל, גב' שירה פייגנבאום-גולובין, ד"ר אריה שאוס וד"ר ברק סובר מהחוג למתמטיקה שימושית בבית הספר למדיע המתמטיקה. המאמר פורסם בכתב העת Plos One.

אדמיניסטרציה בת 2028 שנים

"כתובות שומרון נמצאו בתחילת המאה ה-20 בחפירות העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל הקדומה", מסביר פרופ' פינקלשטיין. "מדובר בשברי חרס עם כתב בדיו (אוסטרקונים), ששימשו לרישומים מנהלתיים. על כל אחד מהם יש כתובת קצרה בכתב עברי קדום, ובה שנת המלך, הסחורה - יין או שמן, המיקום הגיאוגרפי שממנו הגיעה הסחורה, ולעתים גם שמו של השולח".

"ככל הנראה מדובר ברישומים מתקופה בת 7 שנים, שהתרחשה בימיו של המלך החשוב ירבעם השני (ירבעם בן יואש), שמלך במחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס. הסחורות המוזכרות נשלחו מנחלת שבט מנשה שבלב הממלכה, סביב הבירה, וחלק מהשמות המופיעים בכתובות מוזכרים גם בתנ"ך".

במשך שנים רבות תהו חוקרים אם הכתובות נכתבו על ידי נציגי המלך שישבו באותם אזורים שמחוץ לבירה, או בידי פקידי המלך בבירה עצמה עם הגעת הסחורה - דבר שיכול לסייע להבנת האדמיניסטרציה של הממלכה, וגם להערכת התפוצה של ידיעת קרוא וכתוב באותה תקופה. "אנחנו מיקדנו את השאלה ובדקנו: מהו מספר הכותבים של כתובות שומרון?", מסביר פרופ' פינקלשטיין.

כבר בתקופת התנ"ך עבדו במשמרות

כדי למצוא תשובה לשאלה המסקרנת, נעזרו החוקרים באלגוריתם לניתוח כתבי יד שפיתחו במחקר קודם על כתובות שנמצאו בתל-ערד, מוצב צבאי מרוחק של ממלכת יהודה מסביבות 600 לפנה"ס.

"השיטה מבוססת על השוואה והפרדה בין זוגות של כתבי יד בכל הצירופים האפשריים, וקביעה אם הם נכתבו על ידי אנשים שונים," אומרת שירה פייגנבאום-גולובין. "בתל-ערד האלגוריתם הראה ש-16 הכתובות נכתבו על ידי ארבעה אנשים לפחות. כשיישמנו את האלגוריתם על 31 מהאוסטרקונים משומרון, מצאנו כי מדובר בשני כותבים לפחות".

הממצא אמנם חשוב, אבל הפעם לא סיפק את החוקרים. "רצינו להגדיר מספר מדויק ככל האפשר של כותבים, או במונחים סטטיסטיים – מספר הכותבים הסביר ביותר. לשם כך נדרשנו לפיתוח נוסף", מוסיפה פייגנבאום-גולובין.

בעבודה החדשה ביצעו החוקרים שיערוך סטטיסטי של שגיאות אפשריות של האלגוריתם, שעשויות לנבוע מהעובדה שכתובות שומרון הן קצרות ומכילות מספר מועט של אותיות. "ערכנו סימולציות לשערוך שגיאות אפשריות עם קטעים קצרים שנלקחו מכתובות תל-ערד, שאותן אנחנו כבר מכירים," מסביר ד"ר ברק סובר. "לדוגמה, יישמנו את האלגוריתם על זוגות של קטעים קצרים שידענו מראש שנכתבו על ידי אותו אדם ומצאנו שהאלגוריתם כמעט ולא טעה. מכך הסקנו שהוא דייק גם בניתוח כתובות שומרון. המסקנה: מספר הכותבים בשומרון היה שניים בדיוק, בוודאות של 95%".

"למרות ניסיונות רבים, לא מצאנו מאפיינים טקסטואליים שניתן לשייכם לכל אחד מהסופרים במיוחד", מוסיף ד"ר אריה שאוס. "נראה כי השניים פעלו באותן השנים, קיבלו משלוחים מאותם מקומות וטיפלו באותם סוגי סחורה. במילים אחרות, ניתן לשער כי שני הסופרים או הפקידים פעלו במקביל, אולי במשמרות, וגיבו זה את זה".

האם נוכל ללמוד על האוריינות בעת העתיקה?

"במחקר שלנו הצלחנו לפתח כלי חדש וחשוב לחקירת טקסטים קדומים," אומר פרופ' פיסצקי ומוסף "חוקרים העוסקים בתחום זה, שנקרא פליאוגרפיה, מסתמכים כיום על צורת האותיות, החומר והדיו, התוכן ועוד. מעתה, בעזרת השיטה שלנו, הם יוכלו לקבוע גם את מספר הכותבים. במקרה של כתובות שומרון, הממצא מסייע לנו להבין טוב יותר את נוהלי האדמיניסטרציה בממלכת ישראל.

מסקנה אפשרית נוספת היא שידיעת מלאכת הכתיבה עדיין לא הייתה נפוצה ביותר בישראל בתקופה זו של המחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, והתרכזה בעיקר בסביבת ארמון המלך. ניתן לשער שיכולת זו אפשרה גם כתיבה של טקסטים ספרותיים, מסוגת כתבי הנביאים הושע ועמוס, שחיו ופעלו בממלכת ישראל".

נהוג לדמיין את האדם הקדמון כמי שיצא לצוד מדי יום ולאכול את השלל "מהיד לפה". אחרי שגילו שהאדם הקדמון היה הרבה יותר מחושב משחשבנו ואף נהג למחזר כלים, חוקרים מהחוג לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, בהובלת פרופ' רן ברקאי ופרופ' אבי גופר, חשפו ממצא פרהיסטורי פורץ דרך נוסף: עצמות יחמורים ועליהן סימני חיתוך המעידים כי העצמות נשמרו שלמות ומכוסות בעור למשך תקופה של עד 9 שבועות, ורק בשעת הצורך הופק מהן מח העצם המזין. הממצאים הם עדות קדומה ביותר, אולי הקדומה ביותר המוכרת לנו, לאחסון מתוכנן של מזון על ידי בני אדם קדומים. מקורם במערת קסם שליד ראש העין, בה חיו בני אדם בתקופה שבין 420,000 ל-200,000 אלף שנה לפני זמננו.

במחקר השתתפו הארכיאו-זואולוגים ד"ר רות בלסקו מן המכון לאבולוציה של האדם בבורגוס, ופרופ' ג'ורדי רוזל מן המכון הקטלני לאקולוגיה אנושית קדומה ואבולוציה חברתית בטרגונה, ספרד, שביצעו את ניתוח עצמות בעלי החיים מהמערה. המאמר התפרסם בכתב העת Science Advances.

"מערת קסם התגלתה ליד ראש העין בשנת 2000, במהלך עבודות להרחבת כביש 5; מאז אנחנו חופרים בה, והיא לא מפסיקה להניב תגליות מרתקות," מספר פרופ' ברקאי. "המערה מהווה מעין קפסולת זמן שהשתמרה במשך כ-200,000 שנה, מתקופה עלומה יחסית בתולדות האדם – בין 420,000 ל-200,000 שנה לפני זמננו. כיום היא נחשבת לאחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים בעולם."

במחקר הנוכחי נעזרו החוקרים בכלי מחקר מתקדמים כדי לבחון שברי עצמות שנמצאו במערה. פרופ' ברקאי מסביר: "מדובר בעיקר בעצמות של גפיים קדמיות ואחוריות של יחמורים שניצודו בסביבה. אנחנו מניחים שהציידים ביתרו את הציד בשטח, ונשאו אל המערה רק חלקים נבחרים – בעיקר איברים עתירי בשר ושומן, גפיים וגולגולות. כמעט כל עצמות הגפיים נופצו כדי להפיק מהן את מח העצם, שהוא בעל ערך תזונתי גבוה במיוחד. אנחנו מצאנו סימני חיתוך ייחודיים ועמוקים במיוחד בשני הקצוות של העצמות התחתונות בגפיים, שאינם מוכרים משום אתר אחר בעולם. ביקשנו לברר את משמעותם."

תכנון לטווח ארוך

לאחר בדיקות רבות במעבדה, הגיעו החוקרים למסקנה שהסימנים הייחודיים נוצרו על ידי כלי צור בתהליך שנועד להפשיט מהעצם עור יבש. "מיד אחרי הציד קל לקלף את העור מהחיה, אך לאחר תקופה, כשהעור כבר יבש, הפעולה הרבה יותר קשה ודורשת מאמץ מיוחד," אומר פרופ' ברקאי. "על סמך סימני החיתוך המסיביים על העצמות העלינו את ההשערה שרגלי היחמורים שניצודו אוחסנו במערה כשהן עדיין מכוסות בעור, במטרה לשמר את מח העצם שבתוכן בצורה הטובה ביותר. רק כעבור זמן מה, לאחר שהעור כבר יבש, הוא קולף מהעצם, והעצם רוסקה על מנת לצרוך את מח העצם." סידרת ניסויים שבוצעו בעצמות איילים בני זמננו הראו כי מח העצם יכול להשתמר במצב ראוי למאכל בתוך גפה מכוסה בעור, לתקופה של עד 9 שבועות, וכי סימני הביתור שביצעו החוקרים במטרה להסיר את העור היבש זהים לאלה שהתגלו במערת קסם".

"אפשר לומר שדיירי מערת קסם היו הראשונים בעולם שהשתמשו בגפיים של יחמורים כמו בקופסת שימורים," מסכם פרופ' ברקאי. "הממצאים שלנו הם העדות הקדומה ביותר לטכניקה המשמרת מזון באופן מתוכנן לטווח ארוך. המשמעות היא, שבניגוד להנחה שהייתה מקובלת עד היום, יושבי המערה לא צרכו מיד את כל המזון שצדו, אלא חשבו קדימה, והתלות שלהם בציד יומיומי פחתה. אנחנו סבורים שהיכולת הזאת, לצד השימוש הקדום ביותר באש לצליית בשר, שהתגלה אף הוא במערת קסם, מהווים מענה לשינוי מהותי שהתרחש באותה תקופה: היעלמותם של הפילים מהאזור. קודם לכן היוו הפילים מקור ללא מתחרים של שומן ובשר, וכשהם נעלמו, נדרשו בני האדם למצוא פתרונות אחרים, ולהפיק מזון מספק ואיכותי מבעלי חיים קטנים הרבה יותר - בעיקר יחמורים. ממצאי מערת קסם מעידים על מהפך טכנולוגי ותרבותי משמעותי ביותר בפרק הזמן הזה, ושימור מזון הוא אחד מהשינויים שאפשרו למין האנושי להמשיך לשגשג באזורנו לאורך תקופות ארוכות מאד. ניתן לומר כי מאז ועד היום בני אדם משמרים מזון, וראשיתה של התנהגות חשובה זו במערת קסם לפני כ-420,000 שנים."

ד"ר רות בלסקו במהלך ניתוח עצמות בעלי חיים ממערת קסם במעבדות המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב (צילום: ג'ורדי רוזל)

"יש לנו תדמית של בני אדם קדומים כיצורים מגושמים וגדולים שמתנפלים על הפיל עם כלי אבן גדולים, זוללים כמה שאפשר לזלול, ממלאים את הבטן ואז הולכים לישון. למעשה, תהליך הביתור היה מורכב בהרבה מכפי שחשבנו." אומר פרופ' רן ברקאי, מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, לאור ממצאים חדשים שנמצאו באתר הפרהיסטורי רבדים שבמרכז הארץ.

צוות בינלאומי של חוקרים, בהובלת ד"ר פלאביה ונדיטי ופרופ' ברקאי, ערכו ניתוחים חדשניים לנתזי צור זעירים בני 300 עד 500 אלף שנה. מהניתוח המיקרוסקופי וניתוח השיירים האורגניים שזוהו על כלי הצור הקטנטנים, החוקרים מסיקים שנתזי הצור לא היו פסולת תעשייתית, שנותרה מייצור כלים גדולים יותר, אלא תוצאה מכוונת ומושכלת של מיחזור כלי צור קיימים – מיחזור ששימש את תושבי האתר לביתור כירורגי של פילים ובעלי חיים נוספים.

"מדובר בניתוחים חדשניים של פריטי צור ישנים, מהתקופה הפליאוליתית התחתונה, הכוללים תצפיות מיקרוסקופיות אחר סימני שימוש – use-wear analysis – ואחר שיירים אורגניים – residue analysis", מסביר פרופ' ברקאי. "בעצם חיפשנו סימני שחיקה, שבירה, שריטה ואפילו שיירים אורגניים שנותרו בקפלים של נתזי הצור, והכול במטרה להבין למה הם שימשו".

גם לנתזים הקטנטנים היה שימוש חשוב

האתר ברבדים, בין צומת שמשון לצומת נחשון, מיוחס לבני אדם ממין הומו ארקטוס ולתרבות האשלית. תרבות זו, שנפוצה באפריקה, באירופה ובאסיה, התאפיינה בייצור תקני, מוקפד ואסתטי של כלי אבן, כמו אבני היד ששימשו בעיקר לביתור בעלי חיים גדולים. יצוין כי בני אדם קדומים היו תלויים בבשר ובעיקר בשומן של בעלי חיים לקיומם, ומכאן שהייתה חשיבות עליונה לביתור איכותי של בעלי החיים הגדולים והפקת כל קלוריה אפשרית מהם. הכלים שנמצאו באתר רבדים השתמרו היטב, ופרופ' ברקאי וצוותו כבר מצאו בעבר גם סימני שימוש וגם שיירים אורגניים על כלים גדולים. כעת, לראשונה, החוקרים הוכיחו שגם לנתזים הקטנטנים היה שימוש חשוב – וכן שהם מוחזרו בכוונה מכלי אבן גדולים יותר שיצאו מכלל שימוש וננטשו.

"לראשונה יש לנו תוצאות שמוכיחות שימוש בנתזים קטנטנים באורך של כשלושה ס"מ בסך הכול", אומר פרופ' ברקאי. "אלה כלים שיוצרו בתהליך של מיחזור: בני האדם הקדומים לקחו פריטי צור שיצאו מכלל שימוש ומיחזרו אותם למטרות אחרות. במשך עשרות שנים הנתזים הקטנטנים לא זכו לתשומת לב במחקר הארכיאולוגי, והדגש במחקר היה על כלי האבן הגדולים, המעוצבים, המסותתים, המושקעים והמרשימים. אנחנו מראים כאן שהכלים הזעירים יוצרו בכוונה והיו בעלי תפקיד חשוב בארגז הכלים של בני האדם הקדומים".

לאחר מחקר בן שלוש שנים וניתוחים מיקרוסקופיים של מאות נתזי צור קטנטנים מהאתר של רבדים, החוקרים מצאו 107 נתזים קטנטנים שעליהם סימני שימוש מביתור בעלי חיים. בנוסף לסימני השחיקה, על 11 מתוך ה-107 הנתזים נמצאו גם שיירים אורגניים – בעיקר של עצם, אבל גם של רקמות רכות.

ניסויים שבוצעו בהעתקים של הכלים הארכיאולוגיים לימדו שהנתזים הקטנים יעלים מאוד בביצוע מלאכות ביתור עדינות ומדויקות, ושהם שימשו לפרק זמן קצר מאוד. ככל הנראה, הכלים הזעירים שימשו בשלבים ספציפיים של הביתור, שהצריכו פעולות חיתוך מדויקות, כמו הפרדת גידים. יש להניח שהנתזים הקטנים שימשו לצד הכלים הגדולים יותר בביתור בעלי חיים באתר, בין היתר לביתור פילים – שהיו מקור המזון העיקרי ברבדים.

לא בזבזו דבר

"הנתזים הזעירים היו כלים כירורגיים שיוצרו ושימשו לחיתוך עדין ומדויק של חלקים ייעודיים בגוף הפיל, במטרה להפיק כל קלוריה אפשרית, וכן חומרים כמו גידים ועור, מבעלי החיים הניצודים." מסביר ברקאי,  "הפעולות הללו משקפות תרבות מעודנת, מדויקת, מחושבת וסביבתית. הקולגות האמריקאים שלי לא יאהבו את זה, אבל לי אין ספק שהייתה להם מודעות סביבתית מפותחת. הם מחזרו את הכלים שלהם הרבה לפנינו והם לא בזבזו מזון כמונו. למעשה, הם לא בזבזו דבר. אני בטוח שהחשיבה האקולוגית הזו היא שאפשרה לבני האדם הקדומים לשגשג במשך מאות אלפי שנים".

לפעמים דווקא כשלא מחפשים מוצאים את הפתרונות המבוקשים מתחת לאף. פרופ' ישראל פינקלשטיין, מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב, גילה בשנת 1998 ממצא מעניין מאוד במהלך חפירות תל מגידו, אותן ביצע עם תלמידיו. בין החופרים הוא הבחין באדם שמראהו לא כל כך התאים לפרופיל הסטודנט הטיפוסי. היה זה פרופ' אלי פיאסצקי, מבית הספר לפיסיקה ולאסטרונומיה בפקולטה למדעים מדויקים ע"ש ריימונד ובוורלי סאקלר, שהשתתף בחפירות במסגרת לימודי התואר שלו בארכיאולוגיה. השניים החלו לשוחח, וכך נולד מחקר בינתחומי משותף הנמשך גם היום, שני עשורים מאוחר יותר, אשר שינה את תפיסת חוקרי כתבי התנ"ך לגבי כתיבתם.

מתי כתבו את התנ"ך?

מה שהעסיק אז את מי שעמד בראש אתר החפירות בתל מגידו היה הניסיון לערוך מיפוי כרונולוגי של כתבי תנ"ך אשר נכתבו בתקופת הברזל (Iron age) בישראל הקדומה, ולהוכיח כי עד כה התיארוך לא היה מדויק. "כבר בשנת 1996 פרסמתי מאמר ובו כתבתי כי ישנה סטייה של 100 שנים לגבי ההערכות לתקופת כתיבת חלקים מהתנ"ך", מספר פרופ' פינקלשטיין. תקופת הברזל נמשכה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט מסוף האלף השני לפנה"ס ועד שנת 586 לפנה"ס, אז נחרב בית המקדש הראשון.

"עד אז תיארכו כתבים על פי שיקולים מקראיים", מסביר פרופ' פינקלשטיין ומוסיף "אפשר לומר שההיסטוריה התנ"כית הכתיבה את דרכם של החוקרים, והארכיאולוגיה בעצם שימשה ככלי להוכחת אמיתות סיפורי התנ"ך. אני האמנתי שהגיע זמנה של הארכיאולוגיה לתפוס את קדמת הבמה". מאמרו עורר הדים ומהומה בקרב אנשי המחקר בעולם, והוא הבין שהוא זקוק לכלי תיארוך מדויק יותר ולמתמטיקאי מוכשר שיסייע לו בכך. פרופ' פינקלשטיין הציב בפני ידידו אתגר – לדייק את תיארוך הממצאים שהתגלו בחפירות ולהוכיח את טענתו.

בעזרת שימוש בשיטת תיארוך פחמן 14 (radiocarbon) על מאות פריטים שנאספו ונבדקו, הציגו פרופ' פיאסצקי ופרופ' פינקלשטיין ציר זמן חדש ומדויק בהיסטוריה של ישראל הקדומה, אשר התפרסם במגזין היוקרתי הניו יורק טיימס, והיה לבעל השלכות ארוכות טווח על מחקרי תקופת המקרא מאז ואילך.

^{אתר החפירות בתל מגידו, המקום בו החל המחקר המשותף}

האלגוריתם שיודע לקרוא שפות עתיקות

גם היום ממשיכים פרופ' פיאסצקי ופרופ' פינקלשטיין לחקור ולשחזר את ההיסטוריה. שילוב תחומי המחקר השונים כל כך ממשיך להוליד תגליות פורצות דרך גם באתרי חפירה אחרים, בהם תל ערד לדוגמא, שלמרות ההמעטה בחשיבותו האסטרטגית בתקופת המקרא הביא לתגליות מרעישות שהפתיעו את עולם המחקר.

בין ממצאי מצודת תל ערד שנחשפו כבר לפני שנים גילו החוקרים כתובות דיו על גבי חרסים שאף אחד לא היה מודע לקיומן, והצליחו לפענח כמה אנשים עסקו במלאכת הכתיבה במצודה העתיקה.

"מצודת תל ערד ניצבת כקפסולת זמן מהעבר. נראה כי לפני כ-2,600 שנה היא שימשה, למשך תקופה קצרה, כתחנת מנוחה קטנה לאלו העושים את דרכם לירושלים, הנמצאת במרחק של כחמישה ימי מסע ממנה", מתאר פרופ' פינקלשטיין. "אנחנו רצינו לדעת מי כתב על החרסים שנמצאו שם ומי קרא בהם, מפני שידענו שאם נצליח לקבוע מתי הפך הכתב לכלי שימושי ונגיש לחברה – נוכל להאיר על השאלה מתי נכתבו הטקסטים התנ"כיים המוקדמים וללמוד על הממשל ועל האוריינות בתקופת ממלכת יהודה".

רשימת אפסנאות בת אלפי שנים

שני הפרופסורים איחדו כוחות והרכיבו יחד צוות שכלל ארכיאולוגים, היסטוריונים, פיסיקאים, מתמטיקאים ומדעני מחשבים כדי לנתח את כתבי היד ולקבוע כמה ידיים עסקו במלאכת הכתיבה על החרסים.

הם השתמשו בטכנולוגיות חדישות של עיבוד תמונה ולמידה חישובית (multispectral imaging), אשר מצליחות לחשוף כתובות ולשפר את איכותן, והשוו כתבי יד תוך שימוש באלגוריתמים שפותחו במיוחד לשם כך על ידי הצוות. מה שהם קראו שם היה מפתיע: השורות החדשות שנתגלו היו מכתב בקשה להנפקת יין ומזון ממחסני מצודת תל ערד לאחת היחידות הצבאיות באזור. נמען המכתב היה אפסנאי המצודה ואילו המוען היה קצין מבאר שבע.

מעבר למידע אודות מה אכלו ושתו שם בתקופה ההיא, חשפו החוקרים את העובדה כי גם אחרון האפסנאים ידע קרוא וכתוב, וגם למדו כמה מלים חדשות שלא היו מוכרות עד אז ואינן מופיעות בתנ"ך. "מן התוכן של המכתבים אנו למדים שהאוריינות חלחלה אל רבדים נמוכים במנהל הצבאי של הממלכה. אם משליכים נתונים אלה על אזורים אחרים של יהודה, ומניחים שזה היה המצב גם בחוגי המנהל האזרחי ובין הכוהנים, מקבלים רמת אוריינות ניכרת. רמה כזו של אוריינות מהווה רקע נאות לחיבור של טקסטים מקראיים" מסביר פרופ' פינקלשטיין.

עם הפנים לעתיד

אחרי שלמדו על העבר מסבירים פרופ' פינקלשטיין ופרופ' פיאסצקי מה אפשר לעשות בעזרת הטכנולוגיות הייעודיות הללו גם בשנות האלפיים. "יש שישאלו מה גורם לסטודנט למתמטיקה לפתח כלים לניתוח כתבי יד עתיקים. אך למעשה, סוג זה של אנליזה שימושי גם היום, ויכול לעזור גם לעורכי דין, לבנקים ולמשטרה. יתרה מזאת, אנו מוצאים פתרונות לאתגרים, כמו פענוח כתובות הדיו שנמצאו על משטחי חמר מחוספסים שהיו דהויים, וחסרו בהם חתיכות. אם האלגוריתם שלנו יכול לנתח כתבים עתיקים בתנאים כאלו – חשבו מה הוא יכול לעשות עם כתבי יד מודרניים, הנכתבים על פני נייר חלק ונקי", אומר פרופ' פיאסצקי.

פרופ' פינקלשטיין ממשיך אותו ואומר "כשאנו באים לבחון כתבי יד אנו צריכים להתמודד עם בעיה של סובייקטיביות. כולנו מגיעים עם תפיסות מוקדמות, ומשכנעים את עצמנו שאנו רואים אות זו או אחרת. למחשב אין בעיה כזו. הוא מודד אורכם של קווים ומידתן של זוויות, ועורך את ההשוואות המספריות. הצעד הבא שלנו הוא שילוב שיטת הצילום המולטי-ספקטראלית כבר בתהליך החפירות. תהליך זה יכול לשפר באופן דרמטי מתודולוגיות חפירה, על ידי קביעה בזמן אמת אם שבר של כלי חרס מסוים הינו בעל ערך או לא. אין ספק שהארכיאולוגיה עברה שינוי דרמטי כשחברה למדעים המדויקים בעזרת העבודה המתמטית על השוואת כתבי יד רישום אחד יכול לשנות את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה".

אתרוג, הדס, לולב וערבה - כל ילד וילדה מכירים אותם ונהנים להתפלפל ולומר מי מהם ניחן בטעם ובריח נהדרים, מי מהם חסר ריח או חסר טעם ומי מהם נטול ריח וטעם כאחד, והם ללא ספק האושפיזין המכובדים ביותר בסוכה שלנו. כבר בתורה, אנו מצווים בחג הסוכות על נטילת ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג 40). לדברי ד"ר דפנה לנגוט מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהארט, "מצווה זו כוללת הפנייה לשני מינים ידועים וברורים של צמחים - כַּפֹּת תְּמָרִים וְעַרְבֵי-נָחַל, אך החוקרים התקשו להחליט האם ההפנייה ל"פְּרִי עֵץ הָדָר" ול"עֲנַף עֵץ-עָבֹת" מכוונת למינים מוגדרים או להוראה כללית."

פרי הדר: שם תואר או שם עצם?

השבעים שתרגמו את חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס, תרגמו את הפסוק על "פְּרִי עֵץ הָדָר" בזיקה לתואר הפרי, שצריך להיות נאה והדור, בדומה למשתמע מהפסוק שבמקרא. בתיאור חג הסוכות בספר נחמיה, ומעט מאוחר יותר בספר מקבים (מאה שנייה לפנה"ס), הצירוף "פְּרִי עֵץ הָדָר" אינו נזכר כלל. מספר חוקרים הבינו מן הצירוף "פְּרִי עֵץ הָדָר", שיש להביא מינים שונים של פֵּרות מהודרים, שזו גם המסורת השומרונית היום, ואפילו שכפות התמרים, ענף עץ עבות וערבי הנחל צריכים להיות מהודרים. בתרגום השבעים נכתב "פרי עץ הדור", אבל בתרגומים מאוחרים ממנו, לאחר המאה הראשונה לספירה, כבר נזכר האתרוג בשמו המפורש בדרך כלל בתוספת תואר שנועד לתרגם את ה"הדר".

מתי האתרוג נכנס לתמונה?

"במאה הראשונה לספירה החלה פרשנות חדשה שעיקרה זיהוי מפורש של מיני הצמחים הנזכרים בויקרא עם ארבעה סוגי צמחים מוגדרים: תמר, ערבה, אתרוג והדס," מסבירה ד"ר לנגוט. "התקבעותו של האתרוג במסורת סוכות במאה הראשונה לספירה אינה רק טקסטואלית אלא גם ויזואלית. האתרוג מופיע לצד הלולב במטבעות החל מהשנה הרביעית למרד הגדול (ניסן 69 – אדר 70 לספירה) ועל מטבעות מימי מרד בר-כוכבא (136-132 לספירה). עם זאת, בעוד ההדס, התמר והערבה גדלים בר במחוזותינו, האתרוג אינו יליד האזור."

א. אתרוגים משני צדיו של לולב, המרד הגדול (ניסן 69 – אדר 70 לספירה); ב. אתרוג לצד לולב, מרד בר כוכבא (132-136 לספירה). צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות.

מסעו של האתרוג לארץ הקודש

לדברי ד"ר לנגוט, "מוצאו של האתרוג במזרח הודו ודרום סין והוא אחד משלושת האבות הקדמונים של מיני ההדרים לצד הפומלה והמנדרינה. כל שאר מיני פירות ההדר שאנו מכירים היום נוצרו מהכלאות של שלושת מינים אלו. השם אתרוג מרמז על מוצאו - בהינדית נקרא האתרוג טורנג', בפרסית הוא נקרא תורונג' ובהמשך אתרונג'."

"ממצא ארכיאולוגי מעניין שזוהה לפני מספר שנים בחפירות בקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים, שופך אור על מועד הגעתו של האתרוג למרחב הארץ-ישראלי ועל ראשית גידולו ביהודה. ברמת רחל חשפו הארכיאולוגים פרופ' עודד ליפשיץ וד"ר יובל גדות מאוניברסיטת תל אביב, מכלול של גן מלכותי סביב לחזיתו של ארמון גדול ומפואר. במחקר שערכה ד"ר דפנה לנגוט באחת מברֵכות המים שבגן מלכותי זה, המתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, הצליחה לזהות גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג שנשתמרו בטיח של הברֵכה."

זיהויים של גרגרי אבקה מאובנים איפשר לשחזר במדויק את מרכיביו הבוטניים של גן מפואר זה. מאסף גרגרי האבקה שתועד מורכב מצמחים האופייניים לחורש הים-תיכוני ומעצי פרי תרבותיים וצמחים המשמשים לקישוט בגינות נוי, ביניהם גם ערבה והדס. כמה מן העצים שזוהו לא גדלים בר באזורנו אלא יובּאו ממרחק, כגון אגוז מלך וארז הלבנון, וביניהם האתרוג, שהינו ללא ספק הממצא המפתיע ביותר בגן המלכותי שברמת רחל. זאת העדות הארכאו-בוטנית הקדומה ביותר לגידולו של אתרוג במרחב הארץ-ישראלי בפרט ובאגן הים התיכון בכלל."

אז איך בכל זאת הפך האתרוג המיובא לאחד מארבעת המינים שלנו?

"נראה כי מהגן המלכותי בקיבוץ רמת רחל בו ישב נציגה של האימפריה הפרסית (ששלטה במחוזותינו לפני כ-2500 שנים), זלג רעיון גידול האתרוג אט אט אל המסורת היהודית," משיבה ד"ר לנגוט. "הוא החל את דרכו כמוצר אקזוטי המופיע לראשונה בגינות פאר (כמאתיים שנים מאוחר לגן ברמת רחל החלו להופיע לראשונה שרידי אתרוג גם בגינות הנוי של עשירי רומא ופומפי), ובשלב מסוים, ככל הנראה סביב המאה הראשונה לספירה, התקבע במסורת היהודית כאחד מארבעת המינים אותם אנו מצווים ליטול בחג הסוכות, ביחד עם הערבה, ההדס והלולב."

שני אתרוגים לצידי המנורה בפסיפס הנהדר מבית הכנסת העתיק במעון, מאה שישית לספירה. צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות