מחקרים

המחקר נערך בהובלת הדוקטורנט מירון צולמן, בהנחיה משותפת של פרופ' אלכסנדר גולברג מבית הספר למדעי הסביבה ומדעי כדור הארץ ע"ש פורטר ושל פרופ' אלכסנדר ליברזון מבית הספר להנדסה מכנית באוניברסיטת תל אביב. המחקר נערך בשיתוף פרופ' בוריס רובינסקי מהפקולטה להנדסה מכנית באוניברסיטת ברקלי. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Communications Biology.

"המעבדה שלי חוקרת תהליכים בסיסיים ומפתחת טכנולוגיות עבור חקלאות ימית", מסביר פרופ' גולברג. "אנחנו מפתחים טכנולוגיות לגידול אצות בים כדי לקבע פחמן ולמצות מהן חומרים שונים כמו חלבונים ועמילנים, במטרה לייצר את התוצרת החקלאית גם בים. במחקר הראנו שאם מגדלים את האצות בהתאם למודל שפיתחנו, בסמיכות לשפי הנחלים, הן יודעות לספוג את החנקן כך שיתאים לתקנים הסביבתיים, למנוע את התפזרותו במים ובכך לנטרל את הזיהום הסביבתי. בדרך זו, אנחנו למעשה מייצרים מעין "מתקן טיהור טבעי" שיש לו גם ערך אקולוגי משמעותי וגם ערך כלכלי, שכן ניתן למכור את האצות כביומסה לשימוש האדם.

גם רווחיות וגם ידידותיות לסביבה

החוקרים מוסיפים כי המודל המתמטי מצליח לנבא את תפוקות החוות ולקשור את תפוקת האצות והרכבן הכימי לריכוז החנקן בנחל. "המודל שלנו מאפשר לחקלאים ימיים, וגם לגופי ממשל וסביבה, לדעת מראש מה תהיה ההשפעה ומה יהיו התוצרים של חוות אצות גדולה – לפני שמקימים את החווה בפועל", מוסיף מירון צולמן. "בזכות המתמטיקה אנחנו יודעים לעשות את ההתאמות גם לחוות גידול גדולות ולמקסם את התועלת הסביבתית, לרבות ייצור כמויות החלבון הרצויות לנו מבחינה חקלאית".

"צריך להבין שכל העולם הולך לכיוון האנרגיה הירוקה, ואצות ים יכול להיות מקור משמעותי", מוסיף פרופ' ליברזון, "ובכל זאת אין היום חווה אחת עם היכולת הטכנולוגית והמדעית שהוכחנו. החסמים כאן הם גם מדעיים: אנחנו לא באמת יודעים מה תהיה ההשפעה של חווה ענקית על הסביבה הימית. זה כמו לעבור מגינת ירק ליד הבית לשדות אינסופיים של גידול חקלאי תעשייתי. המודל שלנו מספק כמה מהתשובות, בתקווה לשכנע את מקבלי ההחלטות שחוות כאלה יהיו גם רווחיות וגם ידידותיות לסביבה. ואפשר גם לדמיין תרחישים עוד יותר מרחיקי לכת. למשל, אנרגיה ירוקה. אם היינו יודעים לנצל את קצבי הגידול לאנרגיה באחוזים טובים יותר, היה אפשר לצאת לשיט של שנה עם קילוגרם אצות, לא להזדקק לדלק נוסף מעבר לייצור הביומסה בסביבה ימית".

"החיבור המעניין שאנחנו מציעים כאן הוא גידול אצות על חשבון הטיפול בחנקן", מסכם פרופ' גולדברג. "בעצם פיתחנו כלי תכנוני לבניית חוות של אצות בשפכי נחלים, שיאפשר גם לטפל בבעיה הסביבתית וגם להפיק תועלת כלכלית. אנחנו מציעים תכנון של חוות לגידול אצות בזרימות של נחלים עם הרבה חנקן מחקלאות, כדי לשקם את הנחל ולמנוע מהחנקן להגיע לים וגם כדי לגדל את האצות עצמן למאכל. באופן הזה החקלאות הימית משלימה את החקלאות היבשתית".

האזהרות מפני הנזקים הקשים שעלולים להיגרם כתוצאה מעישון מופיעות על כל קופסת סיגריות ובכל פרסומת למותגי עישון. אלו שבוחרות ובוחרים לעשן מסכנים את עצמם ואת מי שסביבתם, שהופכים בעל כורחם להיות מעשנים פסיביים. כך קורה שהורים מעשנים פוגעים בבריאות ילדיהם. מחקר ראשון מסוגו בישראל שנערך על ידי חוקרות וחוקרים מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, חושף נתונים מדאיגים באשר לעישון כפוי של ילדים להורים מעשנים. על פי המחקר, בקרב 7 מכל 10 מהילדים שהשתתפו במחקר נמצאו שאריות ניקוטין בדגימות השיער שלהם. כעת מבקש צוות המחקר לבדוק האם העלאת המודעות לחשיפת הילדים באמצעות חשיפת הנתונים הללו עשויה לשנות את ההתנהגות של ההורים.

שאריות ניקוטין בשיער הילדים

המחקר נערך בהובלת צוות מומחות מהפקולטה לרפואה, בראשות פרופ' לאה רוזן מבית הספר לבריאות הציבור, ולצדה החוקרות ד"ר ויקי מאיירס, פרופ' נורית גוטמן, גב' נילי בראון, החוקר פרופ' מתי ברקוביץ' וד"ר מיכל ביתן. במחקר השתתפו גם פרופ' דוד צוקר מהאוניברסיטה העברית וד"ר אנה רול מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Tobacco & Nicotine Reasearch.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרות לבדוק האם העלאת המודעות לחשיפה של הילדים לעישון דרך מתן פידבק אובייקטיבי עשויה לשנות את ההתנהגות של ההורים. במחקר השתתפו כ-140 משפחות ישראליות, הורים לילדים עד גיל 8, שבהן לפחות הורה אחד מעשן. ממוצע העישון למשק בית היה 15 סיגריות ביום, כאשר שליש מהמשיבים דיווחו כי הם מעשנים בתוך הבית, ושליש נוסף אמרו שהם נוהגים לעשן במרפסת אבל לא בבית.

תחילה בדקו החוקרות את רמת החשיפה של הילדים באמצעות ביומרקר - סמן  ביולוגי שמודד הימצאותו של ניקוטין בשיער, ומצביע על חשיפה מצטברת לעשן טבק. לשם כך נטלו החוקרים מהילדים דגימות שיער, ובדקו במעבדה את רמת הניקוטין בכל דגימה. הממצאים היו מדאיגים מאוד: בקרב 70% מהילדים נמצאו שאריות ניקוטין בשיער. 

כעת חילקו החוקרות את המשפחות לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה עברה הדרכה מקיפה על ההשלכות והסכנות שבחשיפה לעישון, כולל משוב ומידע על תוצאות הבדיקה, הקניית כלים להגנה על ילדיהם מחשיפה לעשן הסיגריות והמלצה לשמור על בית ורכב נקי מעישון. הקבוצה השנייה קיבלה התערבות שכללה פידבק על רמת הניקוטין בשיער של הילד, רק לאחר שישה חודשים, בתום המחקר.

להפחית את החשיפה לעשן

כעבור חצי שנה החוקרות ערכו בדיקת ניקוטין נוספת בשיער של הילדים. בבדיקה זו ניתן היה לראות שיפור משמעותי בנתונים: בקבוצה שעברה הדרכה מקיפה, שיעור הילדים שנמצא ניקוטין בדגימות השיער שלהם ירד מ-66% ל-53%, ואילו בקבוצה השנייה (שלא עברה הדרכה בהתחלת המחקר), שיעור הילדים שנמצא ניקוטין בדגימות השיער שלהם ירד מ-74% ל-49%.

החוקרות מעריכות שעצם הידיעה שהילדים אכן נחשפו לעשן טבק ולסיכונים הכרוכים בחשיפה, ושתוך מספר חודשים צפויה בדיקה נוספת, גרמה להורים לשנות את ההתנהגות ולהפחית את חשיפת הילדים. בעקבות תוצאות המחקר, החוקרות ממליצות לשקול ביצוע של בדיקות כאלה למדידת החשיפה באופן שיגרתי בילדים צעירים בישראל.

הזכות לנשום אוויר נקי מעישון בכל מקום

"לצערנו הרב, לפי נתונים של משרד הבריאות, כ-60% מהילדים הקטנים בישראל חשופים לעישון כפוי ולנזקיו. מממצאי המחקר אנחנו סבורות שביצוע מדידת ניקוטין בשיער, בשתן או באמצעות בדיקה אחרת, בכל ילד וילדה בגיל הרך בישראל, עשוי לשנות את תפיסות ההורים אודות חשיפת ילדיהם לעשן טבק", אומרת פרופ' רוזן וממשיכה: "שינוי התפיסה עשוי להביא גם לשינוי בהתנהגות, ברמות החשיפה או בנורמות החברתיות בנוגע לחשיפה לעישון פאסיבי, הן של ילדים והן של מבוגרים".

"אנו קוראות למעשנות ולמעשנים לעשות מאמץ כדי להגן טוב יותר על אלה שאינם מעשנים, ובמיוחד על אוכלוסיות בסיכון, בהן ילדים, נשים בהריון, זקנים וחולים. לגבי ה'לא מעשנים', הם חייבים להבין שקיימת סכנה אמתית בחשיפה לעשן טבק, ולעמוד על זכותם  וזכות ילדיהם לנשום אוויר נקי מעישון בכל מקום. כמובן, יש לממשלה תפקיד מרכזי לאכוף חוקים אודות עישון במקומות ציבוריים, ולהמשיך לחוקק חוקים להגנת הפרט בכל מקוים מחשיפה לעישון כפוי", מסכמת פרופ' רוזן.

המחקר נערך בהובלת פרופ' רונית סצ'י-פאינרו מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר וביה"ס סגול למדעי המוח, העומדת בראש המרכז לחקר הביולוגיה של הסרטן, המעבדה לחקר סרטן וננו-רפואה והמיזם להדפסת תלת-מימד לחקר סרטן ע"ש מוריס קאהן באוניברסיטת תל אביב. את הטכנולוגיה החדשה פיתחה הדוקטורנטית לנה נויפלד יחד עם חברי המעבדה עילם ייני, נעה רייזמן, יעל שטילרמן, ד"ר דקלה בן-שושן, סבינה פוצי, ד"ר גליה טירם, ד"ר ענת אלדר-בוק וד"ר שירן פרבר.

הדפסת הגידול מתבססת על דגימות של חולים שנלקחו הישר מחדרי הניתוח במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סוראסקי שבתל אביב. תוצאות המחקר החדש מתפרסמות היום בכתב העת היוקרתי Science Advances.

"גליובלסטומה הוא הסוג הקטלני ביותר של גידולי סרטן במערכת העצבים המרכזית, והוא מהווה את מרבית הגידולים הממאירים שמקורם במוח", אומרת פרופ' סצ'י-פאינרו. "במחקר קודם שלנו זיהינו לראשונה חלבון בשם P-Selectin, שמופרש במפגש בין תאי סרטן מסוג גליובלסטומה לתאים מסוג מיקרוגליה, תאי המערכת החיסונית במוח שלנו. מצאנו שחלבון זה אחראי לכשל בתאי המיקרוגליה, שבמקום לתקוף את תאי הסרטן - מעודדים את התפשטותו של סרטן קטלני זה. אלא שאת החלבון הזה זיהינו בגידולים שהוסרו בניתוח מחולים, אבל לא בתאי גליובלסטומה שגידלנו במעבדה שלי, בדו-מימד על צלחות פטרי. הסיבה היא שסרטן, כמו כל רקמה, מתנהג שונה מאוד על משטח פלסטיק קשיח לעומת התנהגותו כשהוא גדל בגוף האדם. 90% מהתרופות נופלות בשלב הניסויים הקליניים כי לא מצליחים לשחזר בבני אדם את ההצלחה שהושגה במעבדה".

לשם כך, צוות החוקרים בהובלת פרופ' סצ'י-פאינרו יחד עם הדוקטורנטית לנה נויפלד, זוכת מלגת דן דוד היוקרתית, יצרו את המודל התלת-ממדי המודפס הראשון של סרטן מסוג גליובלסטומה הכולל רקמה סרטנית תלת-ממדית, המוקפת במטריקס חוץ-תאי ומתקשרת עם סביבתה באמצעות כלי דם מתפקדים וזורמים.

"זה לא רק תאי הסרטן עצמם", מסבירה פרופ' סצ'י-פאינרו, "אלא גם תאי המיקרו-סביבה במוח, האסטרוציטים, המיקרוגליה וכלי דם המחוברים למערכת מיקרופלואידית – כלומר מערכת שמאפשרת להזרים לגידול חומרים כמו תאי דם ותרופות. כל מודל מודפס בתוך ביוראקטור שייצרנו במעבדה, באמצעות ג'ל שדגמנו ושכפלנו מהמטריקס החוץ-תאי שנלקח מהחולה, ובכך מדמה את הרקמה עצמה. הרי למוח אין את אותן התכונות הפיזיקליות והמכניות של איברים אחרים כגון עור, שד או עצם. רקמת שד היא בעיקר שומן, רקמת עצם היא בעיקר סידן; לכל רקמה יש תכונות אחרות, והתכונות הללו משפיעות על התנהגות תאי הסרטן ועל היכולת שלהם להגיב לתרופות. לגדל את כל סוגי הסרטן על משטח פלסטיק זהה – רחוק מלדמות את המצב הקליני באופן מיטבי".

לאחר שהדפיסו בהצלחה את הגידול התלת-ממדי, פרופ' סצ'י-פאינרו ועמיתיה הראו שבעזרת המודל, ניתן יהיה לחזות במהירות וביעילות את הטיפול המתאים ביותר עבור חולה ספציפי, בניגוד לתאים סרטניים הגדלים בצלחות פטרי.

"אנחנו הוכחנו שהמודל התלת-ממדי שלנו מתאים יותר לניבוי ולפיתוח תרופות בשלוש דרכים שונות. ראשית, בדקנו חומר שעיכב את החלבון שמצאנו, P-Selectin, על תרביות תאי גליובלסטומה בצלחות פטרי דו-ממדיות, ולא ראינו כל שינוי בחלוקת או בנדידת התאים שטופלו לעומת תאי הביקורת שלא טופלו. לעומת זאת, בחיות מודל ובמודלים התלת-ממדיים המודפסים, שבהם כן מצאנו ביטוי גבוה של החלבון, הצלחנו לעכב את התקדמות הגליובלסטומה על ידי חסימת החלבון P-Selectin. הניסוי הזה הוכיח לנו כמה תרופות פוטנציאליות לא מגיעות לקליניקה כי הן נכשלו בבדיקות על מודלים דו-ממדיים, ולהפך: כמה מקרים שנחשבו להצלחה מסחררת במעבדה, נכשלו במבחנים הקליניים.

בנוסף, בשיתוף פעולה עם המעבדה של ד"ר אסף מדי מהמחלקה לפתולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ריצפנו גנטית את התאים הסרטניים שגידלנו במודל התלת-ממדי והשווינו אותם לתאים סרטניים שגדלו על פלסטיק דו-ממדי ולתאים שריצפנו מחולים, והראינו שהגידולים שהודפסו בתלת-מימד היו דומים הרבה יותר לתאי סרטן המוח בסביבתם הטבעית. לאורך זמן, תאי הסרטן שגדלו על פלסטיק, הלכו והשתנו עד שאיבדו כל קשר לתאי הסרטן במוח של החולה. לבסוף, ההוכחה השלישית הייתה ע"י מדידת קצב צמיחת הגידולים. גליובלסטומה היא מחלה אלימה בין היתר כי היא לא צפויה: אם מזריקים בנפרד את התאים הסרטניים ההטרוגניים לחיות מודל, אצל חלקן, הגידול יהיה רדום ואצל חלקן, יתפתח במהירות גידול פעיל. זה הגיוני מאוד כי אנחנו בני האדם יכולים למות בשיבה טובה מבלי לדעת בכלל שהיו לנו גידולים 'רדומים' שכאלה. לעומת זאת, על צלחת הפלסטיק במעבדה, כל הגידולים גדלים באותו הקצב ומתפשטים באותו האופן. בגידול שהדפסנו במדפסת התלת-מימד, קצב התפתחות הגידול תואמת להתפתחות שאנחנו רואים בחולים או בחיות מודל".

לדברי פרופ' סצ'י-פאינרו, זוהי גישה חדשנית שתאפשר גם לפתח תרופות חדשות וכן לגלות מטרות חדשות לתרופות מתאימות בקצב מהיר בהרבה מזה שקיים היום. בתקווה שבעתיד, טכנולוגיה זו תאפשר רפואה מותאמת-אישית לחולים.

"אם אני לוקחת דגימה מרקמה של חולה, יחד עם המטריקס החוץ-תאי שלו, אני יכולה להדפיס מהדגימה הזאת מאה גידולים שונים ולבדוק תרופות רבות ובשילובים שונים כדי לגלות איזו תרופה או משלב תרופות מתאימים יותר לגידול הספציפי הזה. לחלופין, הפיתוח מאפשר לנו לבדוק המון תרכובות שונות על גידול שהודפס במדפסת תלת-מימד, ולהחליט באיזו תרכובת כדאי להשקיע את המשאבים כדי לנסות ולפתח הלאה כתרופה עד לשלב הקליני. אבל אולי החלק המרגש ביותר הוא מציאת חלבוני-המטרה וגני-המטרה בתאים הסרטניים, דבר שקשה מאוד לעשותו בגידולים הנמצאים במוחות של חולים או של חיות מודל. הפיתוח החדשני מעניק לנו גישה חסרת-תקדים, ולא מוגבלת בזמן, לבחון לעומק גידול תלת-ממדי המחקה את הגידול שאנו מוצאים אצל החולים בצורה המיטבית".

המחקר מומן על ידי קרן מוריס קאהן, הקרן לחקר הסרטן בישראל (ICRF), מועצת המחקר האירופית (ERC), האגודה למלחמה בסרטן, הקרן הלאומית למדע וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ.

מחקר חדש של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב חושף דפוס התנהלות בעייתי שנפוץ בשנים האחרונות בקרב חברות אמריקאיות גדולות בקשיים כספיים, לפיו כמחציתן ממנות דירקטורים חדשים, כביכול בלתי-תלויים, כדי לנווט את הליכי חדלות הפירעון ולבחון טענות בדבר הברחת נכסים ופעולות בניגוד עניינים של בעלי המניות. מהמחקר עולה כי למעשה הדירקטורים החדשים מתפרנסים דרך קבע ממילוי תפקיד זה בחברות שקרסו, ולכן סובלים מהטיה מבנית לטובת בעלי מניות השליטה (לרוב קרנות הון פרטי) ומשרדי עורכי הדין של החברה.

המחקר נעשה על ידי פרופ' אהוד קמר וד"ר קובי קסטיאל מהפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן בשיתוף עם פרופ' ג'ארד אליאס מאוניברסיטת קליפורניה. המחקר עורר תהודה רבה בארה"ב וזכה לסיקור נרחב בעיתונים המובילים The Wall Street Journal, The Financial Times ו-Bloomberg.

בלתי תלויים?

החוקרים ערכו ניתוח אקונומטרי של החזרי החובות לנושים בקרב חברות שקרסו, ומצאו כי החזר החוב לנושים הלא-מובטחים (נושים שהחוב כלפיהם לא מובטח בשעבוד על נכס מסוים של החברה, ולכן הם החשופים ביותר לתספורת חוב) נמוך בממוצע ב-21% במקרים שבהם החברה מינתה "דירקטורים בלתי תלויים" כאלה.

החוקרים מציעים כי בתי המשפט יראו דירקטורים אלה כבלתי תלויים רק אם הנושים הלא-מובטחים תמכו במינוי שלהם. לדבריהם, אין די בהטלת חובת גילוי על החברה שתחשוף את ההטיה המבנית של דירקטורים כאלה.

"במחקר הנוכחי אנחנו מראים שחברות בקשיים כלכליים, במיוחד אלה שבשליטת קרנות הון פרטי, נוטות למנות דירקטורים שמתיימרים להיות בלתי תלויים אך סובלים מהטיה מבנית לטובת בעלי מניות השליטה ומשרדי עורכי הדין של החברה שמינתה אותם." מסבירים פרופ' קמר וד"ר קסטיאל. "הדירקטורים האלה הם שחקנים חוזרים שחבים את המינוי שלהם לבעלי המניות, ובאותה עת הם בוחנים מחלוקות בין בעלי המניות לבין הנושים. מינויים כאלה מטעם בעלי המניות אינם צריכים למנוע מנושים לייצג את עניינם בצורה אפקטיבית במחלוקות מסוג זה."

למאמר המלא > 

המחקר נערך ע"י שרה אוחיון, תלמידת דוקטורט במעבדתו של פרופ' יוני בלמקר, בבית הספר לזואולוגיה, הפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' ווייז ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. המחקר פורסם לאחרונה בכתב העת Nature Ecology & Evolution.

אוחיון מסבירה שכאשר שמורה ימית מגיעה לשיא תפקודה, הציפייה היא שהתאוששות האוכלוסיות הימיות בשמורה תוביל ל"זליגה" (spillover), תהליך שבו דגים וחסרי חוליות ימיים ינדדו אל מחוץ לגבולות השמורה בחיפוש אחר בתי גידול חדשים. בכך השמורות יכולות לתרום לא רק לשמירת הטבע הימי אלא גם לחידוש אוכלוסיות דגים מחוץ לשמורה שהתדלדלו כתוצאה מדיג יתר.

על מנת לקבל תשובה לשאלה מהו הדפוס המרחבי הדומיננטי של אוכלוסיות ימיות מתוך השמורות לשטחים הפתוחים לדיג שסביבן, החוקרים ערכו מחקר מטא-אנליזה שכלל נתונים מרחביים של אוכלוסיות ימיות מעשרות שמורות ימיות, הממוקמות באזורים שונים באוקיינוסים.  

"כשראיתי את תוצאות המודל המרחבי הבנתי מיד שאנחנו מסתכלים על דפוס של אפקט שוליים", מדגישה אוחיון. "אפקט שוליים הוא תופעה ידועה ונחקרת מאוד בשמורות טבע יבשתיות, אך באופן מפתיע היא טרם נחקרה באופן אמפירי בשמורות ימיות. מדובר בתופעה שנוצרת כאשר סביב השמורה ישנן הפרעות ולחצים אנושיים - דוגמת ציד/דיג, זיהום רעש או אור, אשר גורמים לירידה בגודל האוכלוסיות הטבעיות בתוך השמורה באזורים הסמוכים לגבול."

הנחיות מעשיות לשיפור התכנון והניהול של שמורות טבע ימיות

על מנת להבין את ההשלכות הגלובליות של המחקר השתמשו החוקרים במאגר הנתונים MPAtlas, שבו מתועדות מרבית השמורות הימיות בעולם. החוקרים מצאו כי 40% מכלל שמורות האל-געת בעולם (אסורות כליל בפעילות דיג) קטנות מ-1 קמ"ר, כלומר סביר להניח שהם חוות אפקט שוליים בכל שטחן. בסך הכל, 64% מכלל שמורות האל-געת בעולם קטנות מ-10 קמ"ר ועשוית לקיים רק כמחצית (45-56%) מגודל האוכלוסייה הצפוי בשטחן ללא אפקט שוליים. ממצאים אלה מצביעים כי יעילותן הגלובלית של שמורות האל-געת הימיות נמוכה באופן משמעותי ממה שהיה מקובל לחשוב עד כה.

חשוב להדגיש כי הדפוס של אפקט שוליים לא מבטל כליל את האפשרות לזליגת דגים, וסביר בהחלט שדייגים עדיין נהנים מדגים גדולים שיוצאים מהשמורות. ריכוז מאמץ דיג על גבולות השמורה הוא העדות לכך. יחד עם זאת אפקט השוליים מבהיר לנו שאוכלוסיות ימיות הסמוכות לגבול השמורה מתדלדלות בקצב מהיר מזה של התאוששות האוכלוסיות סביב השמורה.

מממצאי המחקר עולה בנוסף כי באותן שמורות ימיות שבהן יש אזורי חיץ סביבן (buffer zone), לא נרשמו דפוסים של אפקט שוליים, אלא על דפוס של זליגת דגים אל מחוץ לשמירה. בנוסף, בשמורות שבהן קיימת אכיפה איכותית, נצפה אפקט שוליים מצומצם יותר. "ממצאים אלה מעודדים, כיוון שמשמעותם היא שעל-ידי יישום אזורי חיץ, ניהול פעילות הדיג סביב השמורה והגברת האכיפה, אנו יכולים להגביר את היעילות של השמורות הימיות הקיימות, וקרוב לוודאי גם להגדיל את היתרונות שהן יכולות לספק דרך זליגת דגים", מוסיפה אוחיון. "בעת תכנון שמורות ימיות חדשות, מעבר להחלת אזורי חיץ מנוהלים, אנו ממליצים שאזור האל-געת המיועד להגנה יהיה בשטח של לפחות 10 קמ"ר ושצורת השמורה תהיה עגולה ככל האפשר. אמצעים אלה יצמצמו את אפקט השוליים בשמורות. ממצאי המחקר שלנו מספקים הנחיות מעשיות לשיפור התכנון והניהול של שמורות טבע ימיות, על מנת שנוכל לעשות עבודה טובה יותר בהגנה על האוקיינוסים שלנו".