אוניברסיטת תל אביב ציינה את יום הזיכרון השלישי לאירועי ה-7 באוקטובר

קולה של רוני אשל ז"ל, תצפיתנית נחל עוז, מדווחת בקור רוח ברגעים הקריטיים של שבת בשבעה באוקטובר על "פרש טורקי מלא", פתח את העצרת השנתית של אוניברסיטת תל אביב לאירועי השבעה באוקטובר והחזיר את קהילת האוניברסיטה לאותו יום ארור לפני שלוש שנים.

במעמד מאות עובדות ועובדי הסגל המנהלי והאקדמי, סטודנטיות וסטודנטים ובני משפחות חללי מלחמת חרבות ברזל, התייחדה אתמול, 4.10, אוניברסיטת תל אביב עם זכר הנופלים והנרצחים.

"השאלה היא לא מתי נחזור למה שהיה, אלא מה האחריות שלנו עכשיו"

ראשונה נשאה דברים פרופ' נגה קרונפלד-שור, רקטורית האוניברסיטה, שקראה להתבונן ביושר במציאות שלוש שנים לאחר האסון: "קשה לומר שאנחנו כבר 'אחרי', ולא באמת חזרנו לשגרה. השאלה איננה מתי נחזור למה שהיה, אלא מה האחריות שלנו עכשיו. כמדענית, כשאנו נתקלים בתוצאה בלתי צפויה איננו מתעלמים ממנה, אלא בודקים היכן שגו ההנחות שלנו. היכולת להכיר בטעויות וללמוד מהכישלונות היא מקור כוח – ואם איננו מוכנים ללמוד ממה שקדם לשבעה באוקטובר וממה שנחשף בעקבותיו, איננו לוקחים אחריות אמיתית".

לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית ב-18 באוקטובר והבחירות הקרבות, חידדה פרופ' קרונפלד שור את החובה המוטלת על הקהילה האקדמית והאזרחית: "עשרות אלפי סטודנטים ייכנסו בשערינו, בהם רבים השבים משירות מילואים ממושך. תפקידנו אינו מסתכם בהענקת תואר, אלא בהקניית חשיבה עצמאית, הטלת ספק, ושמירה על האוניברסיטה כמרחב של ביקורת ומחלוקת נוקבת. לא די להניח שיהיה כאן עתיד; עלינו לקחת עליו אחריות. אנחנו ממשיכים ללמוד, ללמד ולחקור לא מפני שחזרנו לשגרה, אלא מפני שהעתיד של החברה הזאת אינו דבר שקורה לנו – יש לנו אחריות לבנות אותו".

^{פרופ' נגה קרונפלד שור} 

"למען הזיכרון ולמען המדינה, עלינו לוודא שאנחנו בוחרים בחיים ומאמינים שטוב האדם מיסודו"

קולה של קהילת הסטודנטים הובא בעצרת על ידי יו"ר אגודת הסטודנטיות והסטודנטים, גל שינוטר, שבחרה להתמקד במשבר האמון העמוק שנפער בחברה הישראלית ובקמפוס. שינוטר דיברה בכאב על הדור הצעיר שחייו נגדעו או השתנו לבלי הכר: "הדור שלנו איבד ניצוץ בעיניים, זיק של תמימות. כשנזכרים בחברים שהיו אמורים לסיים את התואר, להתאהב, לעבור דירה או פשוט להמשיך לחיות – מבינים את גודל המחיר. בקמפוס ובשיח הציבורי אנחנו מקשיבים לפעמים פחות כדי להבין, ויותר כדי לתייג מאיזה צד מגיע האדם שמולנו, וכשאין אמון בכוונות – כל מחלוקת מדרדרת לאיום".

שינוטר הדגישה כי המחויבות לנופלים ולשורדים דורשת תיקון חברתי מתוך הכאב: "אנחנו חיים בחברה מוכת טראומה שבה מסתובבים לצידנו שורדי שבי, משפחות שכולות ואנשי ונשות מילואים שחייהם כבר אינם כשהיו. אסור למחוק את השבר, אך הדרך ללכת לאורם היא לבחור זה בזה: ללמוד מחדש לחיות יחד בתוך מחלוקת, להחזיר את ההקשבה והכבוד לשיח, ולהאמין – בזהירות – שאנחנו מסוגלים לעבור את מה שלפנינו ביחד".

^{גל שינוטר}

נעמי מלמד, סטודנטית מהחוג לתיאטרון, הקריאה את שירו של המשורר אנדד אלדן, "על קירות בארי", שכתב מתוך האבל על מות בתו לירז באותו בוקר נורא. אלדן היה חבר קיבוץ בארי אשר שרד עם רעייתו שרי את טבח שבעה באוקטובר בביתם בקיבוץ. אלדן הלך לעולמו כעבור שנתיים, ב-10 באוקטובר 2025, בגיל 101.

כולנו הקשבנו לסיפורו של רוני בלקין, אביו של רס"ל עמרי בלקין ז"ל. עמרי היה אמור להתחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים, אך נפל בקרבות בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, ימים ספורים בלבד לפני פתיחת השנה.

רוני סיפר על הבן האהוב ועל שאיפותיו, על החותם שהספיק להשאיר בקרב סטודנטיות וסטודנטים שדרכיהם הצטלבו באופן מפתיע, ועל התקווה שליוותה אותו — לראות את בנו צועד באותן כיתות ומדשאות בקמפוס שבהן למד בעצמו, ושם גם הכיר את אמו של עמרי.

^{רוני בלקין}

"אסור שנקמה תהיה המצפן שלנו. המצפון והיכולת לראות אדם אינם חולשה – הם חלק ממה שאנחנו מגינים עליו."

חתם את האירוע פרופ' חיים סוכובסקי, חבר סגל בבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה ויו"ר ועדת ההוראה של בית הספר, שמאז שבעה באוקטובר שירת למעלה מ־300 ימי מילואים בחיל האוויר.

סוכובסקי שיתף במעברים החדים שחווה בשלוש השנים האחרונות: "לפעמים המעברים כמעט בלתי נתפסים – מפעילות מבצעית למעבדה, ממילואים לשיחה עם סטודנט, ומשאלות של לחימה לשאלות של מדע וחדשנות. האפשרות שלנו לעמוד כאן היום בקמפוס, להמשיך ללמוד, ללמד ולחקור – נשענת על המחיר ששילמו הנופלים והפצועים, וממשיכים לשלם המשרתים".

לצד הגאווה בחבריו לנשק ובחוסן הקהילתי, ביקש סוכובסקי להדגיש את המצפן המוסרי של החברה בזמן לחימה: "מלחמה ממושכת משנה את סף הרגישות, אבל אסור שנקמה תהיה המצפן שלנו. המצפון והיכולת לראות אדם אינם חולשה – הם חלק ממה שאנחנו מגינים עליו. בסופו של דבר, ההמשכיות האקדמית והמדעית איננה ניתוק מהמציאות, אלא התשובה שלנו אליה: אנחנו מגינים על האפשרות לחיות, ללמוד וליצור. אנחנו חייבים לנופלים לא רק לזכור כיצד מתו – אלא לזכור בשביל מה חיו, ולבנות כאן עתיד שיהיה ראוי להם".

^{פרופ' חיים סוכובסקי}

את העצרת ליוו בקטעים מוסיקליים הזמרות שירי מאור ונעמי מור והפסנתרן מורי רוזנבלום מבית הספר למוזיקה.

קהילת אוניברסיטת תל אביב איבדה במלחמה 124 מבניה ומבנותיה. אנחנו נמשיך לחבק את משפחותיהם ולהנציח אותם ואותן מדי יום.