ציון דרך באקדמיה: פרופ' אנבסה טפרה, בן הקהילה האתיופית, מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב

פרופ' אנבסה טפרה מאוניברסיטת תל אביב הוא החוקר הראשון, יוצא הקהילה האתיופית בישראל, שמונה לדרגת פרופסור חבר – ציון דרך משמעותי הן עבורו באופן אישי והן עבור הקהילה האתיופית כולה. פרופ' טפרה מלמד בחוג ללשון העברית ובלשנות שמית בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ומרכז את הקורסים בשפות געז ואמהרית – הקורסים האקדמיים היחידים בארץ המעניקים לסטודנטים גישה לשפות אלו. לצד זאת, הוא מלמד קורסים על המרקם הלשוני, התרבותי והחברתי באתיופיה ועל המגע בין עברית לאמהרית.

פרופ' טפרה הוא גם שותף בתוכנית "תופסי האורית", בהובלת פרופ' דלית רום-שילוני מהחוג למקרא, שמטרתה לשמר ולהמשיך את מורשת המקרא של יהדות אתיופיה. לאחרונה, במסגרת התוכנית, התגלו כתבי קודש מהמאה ה־15 – העתיקים ביותר שהתגלו עד כה.

בראיון עמו, מספר פרופ' טפרה על משמעות הקידום והשליחות שהוא רואה בתפקידו:

מה המשמעות של הקידום עבורך?

"הקידום הזה הוא לא רק הישג אישי, אלא גם ציון דרך היסטורי לכל יוצאי אתיופיה. זהו סיכום של עשרות שנים של עבודה, התמדה ומחקר. בעיניי, הגעה לדרגת פרופסור חבר היא פסגת האקדמיה, אבל היא גם סמל לכך שדלתות נפתחות עבור קהילות שבעבר כמעט ולא היו מיוצגות בה. כשאני מסתכל אחורה, אני מבין עד כמה הדרך הייתה רצופת אתגרים. הייתי הראשון מיוצאי אתיופיה שסיים דוקטורט בישראל בשנת 2000, הראשון שקיבל תקן במסלול רגיל כמרצה בכיר ב־2015, וכעת – הראשון שמקבל קידום לדרגת פרופסור חבר. בעיניי זה לא מובן מאליו.

רוב לימודיי היו באתיופיה, ושם כבר שימשתי כמרצה באוניברסיטת אדיס אבבה לפני שעליתי לישראל. זה נתן לי בסיס חזק מאוד, אך גם הציב בפניי אתגר – להשתלב באקדמיה הישראלית כשאני מגיע מתרבות אחרת ושפת אם אחרת. לכן אני חושב שזה שונה מצעירים שנולדו והתחנכו בארץ בארץ. זה הישג שמסמל גם עבור הקהילה האתיופית כולה שאפשר לפרוץ גבולות ולהגיע להישגים אקדמיים גבוהים".

למה חשוב לך לשמר וללמד את השפות והתרבות של הקהילה האתיופית באקדמיה?

"שפה היא מפתח לזהות. מי שמאבד את השפה שלו מאבד חלק מהותי מהקשר שלו לעבר, למסורת ולהיסטוריה. לימוד של שתי שפות אתיופיות (אמהרית וגעז), היה קיים במחלקת בלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב לכמה שנים טובות והיו מרצים שלימדו את השפות האלה. אבל כאשר הם יצאו לפנסיה לא היה מי שימשיך את דרכם. נכון לעכשיו, בארץ אין מישהו אחר מלבדי שהיה יכול ללמד את שתי השפות האלה ברמה אקדמית.

בעבר, בישראל הייתה מגמה חזקה של עידוד דיבור בשפה אחת בלבד, עברית, ולעיתים על חשבון שפות המוצא. הדבר גרם לדור שלם להתבייש בשפה ובתרבות שממנה הגיעו. היום, לשמחתי, יש יותר פתיחות לרב־תרבותיות, ואני רואה חובה אישית להנגיש את השפות האתיופיות – אמהרית וגעז – לסטודנטים. מעבר לחשיבות התרבותית, יש לכך גם היבט מחקרי: מדובר בשפות עם היסטוריה עשירה, כתבי קודש, שירה ופולקלור שאין להם תחליף. בתוכנית 'תופסי האורית', שאני שותף פעיל בה, אנחנו לא רק מלמדים את השפות האלו, אלא גם מכשירים את דור המנהיגים והחוקרים הבא של הקהילה. זה קריטי במיוחד עכשיו, כשהמנהיגים הרוחניים המבוגרים הולכים לעולמם, ואנחנו עלולים לאבד ידע שאין לו תחליף. הידיעה שאני יכול לתרום לשימור המורשת הזו – זה מה שמניע אותי."

איך ניתן לעזור לעוד יוצאי הקהילה האתיופית להתקדם באקדמיה?

"הדרך לאקדמיה מתחילה הרבה לפני הלימודים הגבוהים. אם אנחנו רוצים לראות יותר חוקרים וחוקרות יוצאי הקהילה בתפקידים בכירים, אנחנו צריכים להתחיל בהשקעה כבר מהגיל הרך – בגנים ובבתי הספר. צריך לבנות מסלולי ליווי ותמיכה שימשיכו לאורך כל הדרך, מהתיכון, דרך התואר הראשון ועד לדוקטורט ואילך. זה כולל חונכות אישית, מלגות, והכוונה אקדמית. ההשקעה הזו מחזירה את עצמה – היא לא רק מאפשרת ליחידים להצליח, אלא גם יוצרת מודלים לחיקוי שמראים לדור הבא שזה אפשרי. אני עצמי לא הגעתי לכאן לבד – היו לי מורים, מדריכים ומנטורים שפתחו בפניי דלתות. עכשיו תורי לעשות את אותו הדבר עבור אחרים".

"מעבר להכרה האישית בי ובהישגי אני רואה חשיבות רבה בקידום ושילוב הקהילה האתיופית בישראל באקדמיה וזהו צעד חשוב בכיוון זה", הוא מסכם.

פרופ' גלי צינמון, דקאנית הפקולטה למדעי הרוח, בירכה: "זהו הישג אישי מרשים לפרופ' טפרה והישג משמעותי לכלל הקהילה האתיופית בישראל. הוא חוקר מצוין המשלב מחקר אקדמי ומחויבות חברתית, ומעשיר את הידע וההבנה של התרבות האתיופית".