מחקרים

מחקר חדש שנערך בבית הספר לחינוך  ע"ש חיים וג'ואן קונסטנטינר מראה כי השימוש בטכנולוגיה משפר את הדרך שבה ההורים מלמדים את ילדיהם הצעירים את מערכת הכתב. בעולם המערבי כיום, מחשבים הם חלק בלתי נפרד מההקשר התרבותי שבו ילדים מתפתחים, ולכן הם יכולים לשמש ככלים שימושיים אפשריים בפיתוח מיומנויות שונות, כולל הכרה ראשונית של מערכת הכתב על מאפייניה (ניצני אוריינות). במחקר בחנו את ההבדלים באופי אינטראקציות כתיבה בין הורה-ילד באמצעות מחשב לעומת נייר ועיפרון.

המחקר נעשה ע"י אורית הורוביץ ברעם בהדרכתה של פרופ' דורית ארם. פרופ' ארם היא חוקרת ומרצה בבית הספר לחינוך ע"ש קונסטנטינר בחוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי. מחקרה מתמקד בהבנת תיווך המבוגרים בהתפתחות ילדים צעירים ובקידומו. ברעם בעלת  תואר שני בייעוץ חינוכי בגיל הרך.

"תצפיות מראות כי ילדי גן אוהבים לכתוב והוריהם מסייעים להם בכתיבה. מצאנו שהדרך בה הורים מדריכים ילדי גן כיצד לכתוב מילים חדשות על מחשב נייד יעילה יותר מהדרך שבה הם עושים זאת על דף". אומרת פרופ' ארם ומוסיפה, "אנו חיים בעידן בו יש מגוון רחב של טכנולוגיות המשמשות ככלי כתיבה, אליהם ילדים נחשפים מגיל צעיר, לצד המחשב הנייד, כמו טלפונים חכמים וטאבלטים. ילדים נמשכים מאוד לכלים טכנולוגיים אלה ואוהבים את השימוש בהם. נמצא כי תמיכה בכתיבה של ילדים בעזרת הטכנולוגיות השונות, יכולה להשלים את הדרכים המסורתיות לקידום ניצני אוריינות כמו משחקי אותיות או קריאת ספרים".

חמישים ואחד ילדים בני ארבע עד חמש צולמו בבתיהם בשעה שכתבו יחד עם הוריהם רשימת קניות. הילד התבקש לכתוב את הרשימה וההורה התבקש לעזור לילד בכתיבה. מחצית מרשימת הקניות נכתבה על דף עם עיפרון ומחצית במחשב (בסדר אקראי). התוצאות גילו כי מאפייני התמיכה בכתיבה של ההורים היו גבוהים יותר בעת שימוש במחשב מאשר בשימוש בנייר ועיפרון (תוך פיקוח על רמת כתיבה העצמאית של הילדים). במהלך השימוש במחשב, הורים סייעו לילדיהם להגיע לרמה גבוהה יותר של היכרות עם מערכת הכתב ולעתים קרובות יותר עודדו את ילדיהם להשתמש בידע מוקדם על השפה הכתובה. יתר על כן, אינטראקציות הכתיבה במחשב היו בעלות אופי משחקי יותר מאשר אלה עם נייר והעיפרון, ורוב הילדים העדיפו להמשיך לכתוב במחשב.

תוצאות אלו משמשות כבסיס למחקרים שבוחנים דרכים בהן הורים יכולים להיעזר בטכנולוגיות החדשות לקידום ניצני האוריינות של ילדיהם.

שעת סיפור

במחקר אחר שערכה פרופ' דורית ארם עם תמי סבג שושן, נמצא קשר בין האופן שבו הורים משוחחים עם ילדי גן בעת קריאת ספר לבין הבנת המוסר וההתנהגות החברתית של ילדיהם. תמי סבג שושן, בעלת תואר שני בלקויות למידה, היא אשת חינוך בתחום החינוך המיוחד, מאבחנת דידקטית ומנחת הורים. המחקר נתמך כספית על ידי מרכז מינרבה לזכויות אדם.

מחקרים רבים עסקו בתרומתה של קריאת ספרים להתפתחות שפה וניצני אוריינות  של ילדים צעירים. מעטים המחקרים אשר בחנו את הקשר בין קריאת ספרים לילדים לבין התפתחותם הרגשית-חברתית בכלל והתפתחותם המוסרית בפרט. אחד מתנאי היסוד להתנהגות מוסרית הוא יכולת לגלות אמפתיה אל הזולת. רוב ספרי הילדים מספרים על מצבים חברתיים, וקריאת סיפור מספקת הזדמנויות יומיומיות לשיח בין הורים לילדיהם על האחר וצרכיו.

החוקרות בדקו את הקשרים בין אופי השיח אם-ילד בעת קריאת ספר ואחריו, לבין ההתפתחות המוסרית של ילדי גן והתנהגותם הפרו-חברתית. במסגרת המחקר צולמו בווידאו 61 זוגות של אם וילד בעת קריאת ספר הדן בסוגיה מוסרית, ושיח על הספר לאחר סיום הקריאה. "מצאנו כי אופי השיח בין האם לילד קשור להבנת המוסר וההתנהגות החברתית של הילד", מוסרת ארם. ככל שהשיח היה עשיר יותר והתייחס יותר להיבטים רגשיים-חברתיים, כך הראו הילדים יכולת הבחנה גבוהה יותר בין עברות מוסר לעברות חברתיות,  ונטו להתחשב יותר באחר ובצרכיו.

ממצאי המחקר מדגישים את חשיבות אופי השיח שבין הורים לילדים בעת קריאת ספר ולאחריה. מומלץ להורים לשוחח עם הילדים בעת ולאחר קריאת הספר, ולנצל חוויה יומיומית נעימה זו לשיחה על רגשות ויחסים חברתיים.שיח יומיומי זה עשוי לתמוך בהתפתחות החברתית של ילדיהם.

במחקר שנערך לאחרונה בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב, גילו החוקרים פרופ' גיל אסט וד"ר רון בוכנר, כי פוספטידיל סרין, תוסף תזונה מוכר שנמכר בכל חנות טבע, משפר את תפקודם של גנים המעורבים במחלות ניווניות כמו דיסאוטונומיה משפחתית ופרקינסון. המחקר התפרסם ב-1.4.2013 בכתב העת המדעי Human Molecular Genetics .

תוסף תזונה מסויה ומצדפות

"הפוספטידיל סרין, שמופק מסויה או מצדפות, מוכר כחומר המעכב דמנציה, ומאושר לשימוש על ידי רשות התרופות האמריקאית (FDA)", אומר פרופ' גיל אסט, המשמש כראש המחלקה לגנטיקה של האדם וביוכימיה בביה"ס לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, "בדקנו את השפעתו של התוסף על הגן שמעורב בדיסאוטונומיה משפחתית - מחלה גנטית קשה הגורמת למגוון רחב של תסמינים. הממצאים שלנו העלו כי לתוסף יש פוטנציאל רחב יותר: הוא עשוי להיות יעיל גם כנגד מחלות אחרות הקשורות בהתנוונות תאי עצב במוח ובמערכת העצבים, כמו פרקינסון".

מוטציה נקודתית בדי.אן.איי

במעבדתו של פרופ' אסט חוקרים את ההיבטים הגנטיים של דיסאוטונומיה משפחתית. "מדובר במחלה של מערכת העצבים ההיקפית, הנגרמת על ידי מוטציה נקודתית ב-DNA," הוא מסביר. "כתוצאה מהמוטציה, שזוהתה כבר בשנת 2001, מוחם של החולים אינו מייצר את החלבון החיוני IKAP (שתפקידו המדויק עדיין אינו ידוע). הם נולדים עם כעשירית מכמות הנוירונים (תאי עצב) שיש לאדם בריא, וגם אלה מתחילים להתנוון ולמות בגיל צעיר. תופעות המאפיינות בדרך כלל את הגיל השלישי, כמו רעידות וחוסר יציבות, יכולות להופיע אצל חולי דיסאוטונומיה משפחתית כבר בגיל העשרה. ויש גם תסמינים אחרים, כמו התקפי הקאה שנמשכים חודשים, הנובעים מהיעדר שליטה בחילוף החומרים של הגוף. כ-50% מהחולים אינם מגיעים לגיל 40."

מחלה יתומה

דיסאוטונומיה משפחתית נחשבת ל'מחלה יתומה' - מחלה נדירה שחברות התרופות אינן מעוניינות להשקיע בה, בשל מיעוט החולים. לכן, כדי לקדם את מחקרם, החליטו פרופ' אסט ועמיתיו להתמקד בחומרים קיימים ומאושרים, שכבר ידוע כי הם משפרים את הפעילות העצבית. בין היתר הם בחנו את החומר פוספטידיל סרין, המצוי בממברנות של תאי העצב, ומשווק כתוסף מזון לעיכוב הירידה בזיכרון ארוך טווח אצל קשישים.  

במחקר שנערך בשיתוף עם אנזימוטק, חברה ביוטכנולוגית לתוספי תזונה הממוקמת בעמק יזרעאל, הוסיפו החוקרים פוספטידיל סרין לתאים שנלקחו מרקמות של חולי דיסאוטונומיה משפחתית, והתרבו במעבדה. הממצאים, שפורסמו בשנת 2012, הראו עלייה משמעותית בתוצר התקין של הגן האחראי למחלה, ובחלבוןIKAP  תקין בתאים אלה.

החומר המרפא מגיע למוח

ד"ר רון בוכנר, הנמנה עם צוות החוקרים במעבדתו של ד"ר אסט, קידם את המחקר בצעד נוסף: הוא הנדס עכברי מודל לדיסאוטונומיה משפחתית, בהם הוחלף מקטע בגן המקורי במקטע של גן אנושי המכיל את המוטציה למחלה. התברר שעכברים אלה נותרים בריאים ואף מתרבים, ואינם מראים תסמינים כלשהם. עם זאת, ניתן למצוא בגופם את שני תוצרי הגן – התקין והפגום.

ד"ר בוכנר האכיל את עכברי המעבדה בפוספטידיל סרין במשך שלושה חודשים - פרק זמן ממושך יחסית, ואחר כך בדק את תוצרי הגן ואת רמות ה-IKAP ברקמות השונות של גופם. "גילינו עלייה משמעותית, הן בחלבון והן בתוצר התקין של הגן האחראי למחלה, בכל רקמות הגוף, כולל המוח," הוא מספר. "העובדה שהשיפור התגלה גם במוח היא משמעותית במיוחד. רוב הכימיקלים שאנחנו נוטלים כתרופות נכנסים לזרם הדם ומגיעים לרוב חלקי הגוף, אך אינם מצליחים לעבור את המחסום שבין הדם למוח. מסתבר שהחומר הזה מצליח להגיע ולהשפיע גם על תאי העצב במוח עצמו."

פוטנציאל חשוב לפיתוח תרופות

בשלב הבא ביקש ד"ר בוכנר לבחון אם וכיצד משפיע הפוספטידיל סרין על גנים נוספים, בעיקר באזור המוח הגדול, וגילה תופעה מעניינת וחשובה: גנים הידועים כמעורבים במחלת פרקינסון הגיבו לחומר בצורה חזקה במיוחד, ורמת הביטוי שלהם במוח ירדה משמעותית.

"הממצאים האלה מאוד מעודדים," מסכם פרופ' אסט. "הם נותנים לנו סיבה להאמין שלפוספטידיל סרין יכולה להיות השפעה מיטיבה על מגוון מחלות נויורו-דגנרטיביות. יש כאן פוטנציאל חשוב לפיתוח תרופות עתידיות למחלות הקשות הללו, שגורמות סבל רב לעשרות מיליוני חולים בכל העולם."

הפרעה פוסט טראומטית, המוכרת לרבים בכינויה 'הלם קרב', היא בעיה קשה ונפוצה למדי בארצנו למודת המלחמות. לא מעט לוחמים נושאים איתם פציעה נפשית מעיקה במשך שנים רבות, ובמקרים חמורים היא עלולה לשבש את כל מהלך חייהם. פרופ' יאיר בר-חיים, ראש ביה"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ביקש לבחון את גורמי הסיכון לתופעה, ויותר מכך: לחפש לה מענה.

"השאלה הגדולה היא: האם ניתן לחזות מראש מי מועד ללקות בהפרעה פוסט טראומטית, ואם כן, האם וכיצד ניתן למנוע זאת?" אומר פרופ' בר-חיים. "כיום ידוע שכאשר חיילים נחשפים ללחימה קשה, עד 20% מהם יפתחו לאחר מכן תסמינים קליניים של פוסט טראומה (PTSD – Post Traumatic Stress Disorder). עד היום לא ידענו מדוע דווקא אנשים מסוימים סובלים מההפרעה, בעוד שאחרים מצליחים להתגבר על החוויות הקשות ולהמשיך הלאה. המחקר שלנו הוא מהגדולים והשאפתניים שנעשו בעולם בנושא זה".

לראשונה: החיילים  נבדקו לפני ואחרי חוויית הלחימה

במהלך הפרויקט זכו פרופ' בר-חיים והחוקר אילן ולד (שזו הייתה עבודת הדוקטורט שלו) לשיתוף פעולה מלא מצה"ל, שהכיר בחשיבות המחקר, ואפשר להם גישה אל החיילים. החוקרים בדקו קבוצה גדולה של כ-1,100 חיילי חי"ר בשלוש נקודות זמן: בשבוע הראשון של הטירונות, חצי שנה אחר כך -  ממש לפני תחילת הפעילות המבצעית, ובתום שישה חודשים של פעילות מבצעית ביהודה ושומרון או ברצועת עזה.

"ייחודו של המחקר בכך שהוא פרוספקטיבי - כלומר, הוא מתחיל בנקודה שבה הנבדקים עדיין לא נחשפו לחוויית הלחימה, ומלווה אותם בהמשך הדרך", מסביר פרופ' בר-חיים. "עד היום נערכו מרבית המחקרים בדיעבד - כלומר,  הם התמקדו באנשים שכבר סובלים מההפרעה, ולכן התקשו להבחין בין בעיות קודמות, שהחמירו, לבין תסמינים של המחלה עצמה. אנחנו בדקנו קודם כל את מצבם של החיילים מיד לאחר גיוסם, והשווינו את הממצאים ההתחלתיים לאלה שהתקבלו מאוחר יותר".

הבדיקה הפסיכולוגית העיקרית שעברו החיילים נועדה למדוד הטיות קשב כלפי איום. הטיות אלה נמדדות באמצעות מטלות מחשב מתוחכמות הבוחנות את דפוסי הקצאת הקשב של החייל. כלומר: באיזו מידה נמשכת תשומת לבו אל איומים שמופיעים על מסך המחשב? בנוסף נגבו מהלוחמים עדויות סובייקטיביות על מצבם הנפשי בכל נקודת זמן, ונלקחו מהם דגימות רוק לצורך בדיקות DNA. מדד נוסף היה עצימות הלחימה: החוקרים שוחחו עם החיילים על אירועי לחימה שבהם השתתפו, והבחינו בין חיילים שהוצבו באזורים של חיכוך גבוה (שכם, הקסבה של חברון, כיסופים בגבול עזה וכד') לבין חבריהם שפעלו באזורים שקטים יחסית.

אימון חדש ללוחמים: הקצאת קשב לאיומים

לאחר שקלול כל המדדים והנתונים, הגיעו החוקרים למסקנות מרתקות: "בדיקת הטיית הקשב הראתה לנו שחיילים שנוטים לפתח הימנעות או התעלמות מאיום – ממש לפני וגם תוך כדי תקופת הפעילות המבצעית - נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעה פוסט טראומטית", אומר פרופ' בר-חיים.

בנוסף חשף המחקר כי לרמת הקשב לאיומים יש רקע גנטי. נמצא כי לגן מסוים, הקשור לפעילות הסרוטונין במוח, יש מספר מופעים, המשפיעים באופן שונה על רמת הקשב לאיומים -  ומכאן גם על החוסן או הסיכון להפרעה פוסט טראומטית. דווקא המופע הפחות יעיל של הגן, כך התברר, הוא זה שהגן על החיילים מפני תסמונת הלם קרב. "מסקנות אלה מסייעות לנו להבין מהם הגורמים היוצרים סיכון מוגבר ללקות בהפרעה, ולנסות לשנות אותם", מבהיר פרופ' בר-חיים.

על סמך תוצאות המחקר מבקשים החוקרים לפתח תכנית מיוחדת של אימון קשבי, עבור חיילים קרביים הנמצאים בסיכון גבוה יותר ללקות בהפרעה פוסט טראומטית מעצם אופי פעילותם. במסגרת האימון המתוכנן יתרגלו הלוחמים מטלות מחשב, ובאמצעותן ילמדו להקצות קשב לאיומים במקום להימנע מהם – וכל זאת עוד לפני היציאה לפעילות מבצעית. התקווה היא שבדרך זו ניתן יהיה להפחית את תסמיני ההפרעה, ולהקל על סבלם של רבים.

פרופ' יאיר בר חיים שותף למחקר המשך גדול הנערך בימים אלה עם צבא ארה"ב, שמתמקד בהסתגלותם של חיילים משוחררים לחיים נורמטיביים בחברה. בעקבות תוצאות המחקר יוחלט אם להנהיג גם שם את תכנית הטיפול החדשה.

ד"ר כרמית תדמור, מומחית להתנהגות ארגונית בחוג למנהל עסקים, ועמיתיה, גילו במחקר חדש כי חשיבה סטריאוטיפית וקיפאון יצירתי חולקים מכנה משותף: חשיבה קטגורית. "אף על פי ששני התחומים מובילים לתוצאות שונות, שניהם מתרחשים כאשר אנשים מתקבעים על תבניות מידע מוכרות והלכי רוח קונבנציונליים", מסבירים החוקרים.

במחקרם ביקשו החוקרים לבדוק האם יכול להיות קשר סיבתי בין גזענות מהותנית - הדעה כי אנשים מגזע מסוים הם בעלי מהות מולדת שכוללת תכונות ויכולות אשר אינן ניתנות לשינוי, לבין יצירתיות. הם העלו השערה כי ברגע שתופעל תצורת החשיבה המהותנית היא תוביל להגבלה בחשיבה על נקודות מבט אלטרנטיביות ותביא לצרות ראייה כללית.

חשיבה קטגורית פוגעת ביצירתית

באחד מארבעה ניסויים שנערכו במסגרת המחקר, חולקו המשתתפים לשלוש קבוצות: בקבוצה אחת, התבקשו הנבדקים לקרוא מאמר מדעי פיקטיבי התומך בדעות קדומות על סמך גזע, בקבוצה השנייה התבקשו לקרוא מחקר פיקטיבי התומך באמונות גזעיות שאינן מהותיות, כלומר ניתנות לשינוי, ובקבוצה השלישית קראו הנבדקים מחקר מדעי על המאפיינים המדעיים של מים.

בשלב השני נבחנו המשתתפים במבחן אסוציאציות הבודק יצירתיות. במבחן הוצגו בכל פעם שלוש מילים, ועל הנבדקים הוטל למצוא מילת מטרה המשותפת לשלושתן, לדוגמא, מילה משותפת למילים: "עגול", "טניס" ו-"נימוסין", יכולה להיות "שולחן". החוקרים מצאו כי משתתפי הקבוצה הראשונה, שנחשפו לתפיסת עולם גזענית מהותנית היו פחות יצירתיים והצליחו לפתור נכונה פחות תרגילי מילים מאשר המשתתפים בשתי הקבוצות האחרות.

כשהקופסא נסגרת

תוצאות של מחקר עוקב שערכו החוקרים הראה כי הקשר בין גזענות מהותנית ויצירתיות ירודה, יכול להיות מוסבר, לפחות בחלקו, בעלייה בקיבעון מחשבתי. לדברי ד"ר תדמור, "אנשים האוחזים בתפיסה הזו מסתכלים בקטגוריות חד משמעיות וסבורים שדברים לא יכולים להתערבב, לא יכולים לעבור מקבוצה אחת לאחרת. יצירתיות מהגדרתה דורשת לפרוץ מחסומים בין קטגוריות ולחשוב מחוץ לקופסה". בנוסף מדגיש הניסוי כי גם החשיפה לעמדות קבועות וגזעניות לבדה, גם אם אינן מקובעות מבעוד מועד, משפיעה על דרך החשיבה ומצמצמת את המחשבה היצירתית.

מגזענות לסובלנות

המחקר מציע כי דעות מהותניות ניתנות לשינוי יחסית בקלות. אף על פי שישנם עדיין היבטים רבים שטרם נחקרו, תדמור וקבוצתה משערים שניתן להשתמש בממצאים שהעלו על מנת לעצב תכנית התערבות אשר תוריד את רמת הדעות המהותניות ותוביל משתתפים לא רק לסבלנות חברתית גדולה יותר אלא גם לשחרור הפוטנציאל היצירתי שלהם כחלק מהתהליך.

מקובל לומר כי אנשים עושים שימוש בידע על מנת לשפר תהליכי קבלת החלטות. אכן, החלטות המבוססות על ידע הן בדרך כלל החלטות טובות ומושכלות יותר. עם זאת, בסדרת מחקרים, הראה ד"ר יניב שני מהפקולטה לניהול ע"ש רקאנטי, כי בני אדם מחפשים במקרים רבים מידע לא רלוונטי, ככלי לוויסות תחושותיהם לגבי החלטות שכבר קיבלו. יתרה מזאת, מדובר בעיקר בחיפוש מידע בעל אופי שלילי, אשר מוכיח בסופו של יום שההחלטות שקיבלו לא היו הטובות ביותר.

רוכשים במבצע מחפשים מידע על מבצעים טובים יותר בהם יכלו לרכוש את המוצר, משקיעים במניות בוחנים את התנהגות המניה גם אחרי שמכרו אותה כדי לגלות אם עלתה, ואפילו בני זוג ממשיכים להתעדכן בנוגע לבני זוג קודמים, גם אחרי שנפרדו דרכיהם, למרות שהמידע כבר אינו רלוונטי עבורם והפוטנציאל להיפגע ממנו הוא גבוה. יתרה מכך, המחקר הראה כי אנשים נוטים לחפש את המידע דווקא כאשר הם חושדים שימצאו אינפורמציה לא נעימה. למעשה, חיפוש האינפורמציה לרוב נפסק בעיקר כאשר נחשפת האינפורמציה הלא נעימה (לדוגמא, כאשר אני מגלה שיכולתי לקנות מוצר במחיר מופחת) ולא כאשר נחשפת אינפורמציה נעימה יחסית (קניתי את המוצר במחיר טוב).

חוסר וודאות

לחוסר הוודאות תפקיד משמעותי בהגברת התחושה הלא נעימה הקשורה במחשבה ש"מצבנו יכול היה להיות טוב יותר". בסדרת המחקרים הוכח כי עצם המחשבה שהחמיצו הזדמנות לרווח נוסף לו השקיעו במניה אחרת, שצלם החתונות רימה אותם או אפילו שהאקס\ית מאושר\ת במערכת היחסים החדשה שלו\ה, הרבה פחות נעימה לאנשים, לעומת הרווח הרגשי שקיבלו מאישור חשדותיהם.

אז למה אנו בכל זאת מתעקשים לגלות דברים שאנו יודעים שיגרמו לנו לעוגמת נפש? הצורך להקטין את תחושת חוסר הוודאות חזק במיוחד כשאנשים מצפים ל"גרוע מכל", ומוביל לחיפוש אינפורמציה ודאית גם במחיר מציאתה, מהסיבה הפשוטה שעצם הידיעה "סוגרת" את הנושא ומאפשרת "להמשיך הלאה".

אחרי החגים

המחקר האחרון בסדרה עסק בהימנעות ממידע ובדק מתי אנשים מעדיפים להימנע מאינפורמציה, גם כשמדובר במידע חשוב ומשמעותי. מחקר זה מצא כי יש סיטואציות בהן אנשים מעדיפים להתעלם ממידע רלוונטי וחשוב שיכול להשפיע על התנהגותם והחלטותיהם, ושהם סקרנים מאד לגבי תוצאותיו. המשותף לאותן סיטואציות הן שבכולן מדובר על פעילות נעימה צפויה, הגורמת לנו לוותר על מידע ולדחות את קבלתו עד לאחר סיום הפעילות.

לדוגמא, סביר שאנשים יעדיפו לדחות קבלת תוצאות של בדיקת איידס לקראת חופשה מתוכננת בתאילנד ולקבל את המידע רק לאחר חזרתם. זאת, אף על פי שמדובר בבדיקה שהם יזמו. לידיעה האם המצב הבריאותי האישי תקין או לא תקין השלכות על התנהגותם במהלך החופשה. מבחינה אינטואיטיבית, הרצון "לא לקלקל את החופשה" עם מידע לא נעים נשמע מאד הגיוני. אך מדובר ביותר מכך - ידע פירושו וודאות, וודאות משפיעה על בחירותינו לכאן או לכאן. יציאה לחופשה במצב של חוסר וודאות לגבי המצב הבריאותי, מעניקה תחושה כי ניתן לעכב את שינוי ההתנהגות, ולהמשיך לפעול כפי שפעלנו עד כה, אולי אף בחוסר אחריות מסוים, עד שתתקבל הידיעה.

לפעמים עדיף לא לדעת

בהימנעות ממידע לקראת מאורע נעים יש הימנעות מחרטה, מדילמות, מרגשות מורכבים. מדובר במנגנון נוסף של וויסות הרגשות – הפעם באמצעות הימנעות ממידע. הבעיה מתחילה כשלאינפורמציה ולהיעדרה יש השלכות על הביצועים, ההתנהגויות והפעולות בהמשך, לאדם עצמו ולסובבים אותו. הדבר ניכר במיוחד בהקשר של ניהול מידע רפואי, אבל לא רק. ניהול מידע פיננסי וקבלת החלטות כלכליות גם הן מושפעות ממידע שהאדם בוחר להימנע ממנו. קבלת החלטות עסקיות מושפעת מניהול האינפורמציה, ולא פעם, במודע או שלא במודע, אנחנו נמנעים מחשיפה למידע שעלול "לקלקל" לנו את החוויה החיובית, בין אם מדובר בסגירת עסקה חשובה, רכישת מוצר, או הפקת אירוע.

אין ספק כי מודעות לנטייה זו והכרה בעובדה כי כשאין לנו מידע אנו נוטים לסכן ולהסתכן יותר, היא חשובה ונדרשת כפועל יוצא יישומי של ממצאי המחקר, בין אם מדובר בבריאות, בעסקים ובשאר תחומי החיים. חשוב אם כן לזכור, כי לא תמיד חיפוש או הימנעות מאינפורמציה נעשים במטרה לשפר תהליכי קבלת החלטות (לא משנה כמה נאמין בכך), אלא לעיתים מהווים מקור בלתי תלוי לוויסות רגשות הנאה וכאב הכרוכים בידיעה עצמה. לעיתים אנשים יימנעו מאינפורמציה כאשר ירגישו ש"אין זה הזמן הנכון" להתמודד עמה. במקרים אחרים, יחפשו את האינפורמציה, כאשר יחושו ש"הציפייה לגרוע מכל" גרועה הרבה יותר "מהגרוע מכל".